שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    כל הישגי אולמרט

    כשראש הממשלה מתהדר בהישגים לא לו, נותר רק לקוות שלא יספיק לחרב אותם עד תום הקדנציה

    בתחילת 2006, עוד בשחר ימיו של אולמרט כראש ממשלה בפועל וכשהבחירות ניצבו בפתח, ישבו להם כמה מפרשנינו הבכירים על מדוכת סיכומי הביניים כמעשה יומיומי שבשגרה. אחד סח על ההחלקה המרשימה שלו לנעלי שרון הגדולות; חברו הפליג בשבח הרוגע הניהולי שהוא משרה סביבו; והשלישי השיח על "אפס טעויות עד עתה". כך, מצויד ב"פסקי הלכה" של עדית "פרשני הממלכה" לא נותר לו אלא לעשות את פעמיו לקלפי, עטוי בגדי מלך חדשים, לגרוף את הקופה האלקטורלית המַסְפֶּקֶת ולהתרווח על הכסא המיוחל.

     

    עתה, עוד בטרם מלאו שנתיים לממשלתו, כשחרב וינוגרד מתהפכת מעל צווארו, כשהקולות להדחתו הולכים ורמים, וכשצלו המאיים של הביבי משוטט לו שוב באזור – מקצת מאותם פרשנים, כמו עמיתיהם לדרך הישר, מתגברים בשנית כארי לעבודת החילוץ.

     

    יואל מרקוס "מסביר" עד כמה אולמרט מתפקד כהלכה מאז המלחמה; יורם קניוק שוטח את תחנוניו לפנינו לבל נפילו, שמא נתניהו יבוא תחתיו; גדי טאוב סבור שאין דבר בהתנהלותו שיצדיק עוד קדנציה של ברק או ביבי; אלוף בן קובע כי "מאז המלחמה רשם אולמרט הצלחה מרשימה ביעד שהציב לעצמו: לעסוק בניהול המדינה"; ואפילו נמצא שחקן חיזוק זר למשימה האתרוגית היעודה, בדמות בוש, שכמעט בצו נשיאותי קרא לשרי הממשלה: "שמרו על אולמרט". וזו רק רשימה חלקית בהחלט.

     

    היות שכך ראוי לבחון על קצה המזלג את אותה "הצלחה מרשימה" של אולמרט בניהול ענייני המדינה מאז תום המלחמה; הצלחה שניתן לומר לגביה שיש בה גם מן הטוב וגם מן המקורי, גם אם הטוב אינו מקורי והמקורי אינו טוב.

     

    הניהול האולמרטי, כך נדמה, כה מוצלח, למשל בעניין שביתת המרצים, שאפילו הסיכון הממשי לאובדן הסמסטר והנזק העצום לאקדמיה עקב כך, עדיין אינם גורמים לו להואיל בטובו ולהתערב אישית במשבר. וזה אותו ניהול מרשים שהכתיב לו לשבת באפס מעשה ולחזות בשביתת המורים הנמשכת ונמשכת כמעט עד בוש, מה שכמובן לא מנע ממנו לחזור ולשנן באוזנינו את החשיבות העצומה שהוא רואה בחינוך. וזה הניהול מעורר השתאות שבעטיו כ-60%-70% מהחלטות ממשלתו-הוא והכנסת אינן מיושמות.

     

    וזה אותו תפקוד דגול מרבבה שגרם לו ולשלוחיו לחזור ולהשתלח בעובדי מדינה, כמו מבקר המדינה וירון זליכה; כשם שהוא חייב אותו להשתמש בכל טריק מהארסנל הפוליטי שבאמתחתו כדי להתחמק מנשיאה בעול האחריות המעשית למחדלי הניהול של המלחמה, אולי בשם עקרון העל ש"ישראלי טוב אינו מתפטר".

     

    וזה אותו תפקוד וניהול לא פחות ממושלמים, שמשכילים לשמר את מעמדם של עשרות אלפי אזרחים ביישובי עוטף עזה כבשר תותחים וברווזים במטווח ולהביא את ראש ממשלתנו עד השתוממות לנוכח בקשתם "המוזרה" למיגון. וזה התפקוד הנעלה שמאפשר לעזה להפוך לתעתיק של הזירה הלבנונית, מן הסתם כחלק מ"היישום האדוק" של מסקנות דו"ח וינוגרד הראשון. וזה הניהול עטור המעוף שעשוי לסדר ליישובי השפלה והשרון הרבה "צבע אדום" אם וכאשר יתממש חזונו בנוגע ליו"ש.

     

    ומבעד לשלל מעלליה המקוריים הללו של ממשלתו ניבטים שני הישגים, גם אם אינם נוטפים מקוריות: הצמיחה הכלכלית וסיכול הטרור ביו"ש ומיו"ש. אף שעל שני אלה יש לאולמרט רק זכות שימור ושעתוק – שכן הכלכלה היא בעיקר וריאציה נאמנה למקור של מעשי נתניהו באוצר (למעט עניין הרפורמות), והפעילות ביו"ש היא המשכה של מדיניות שרון מאז מבצע "חומת מגן" – הוא ראוי לשבח, ולו רק משום שלפי שעה לא השכיל לחרב גם את אלה.

     

    אלא שניכר בכל זאת הבדל בדרך התייחסות אולמרט לשני הישגיה המשועתקים של ממשלתו. בעוד חותם ההצלחה של מדיניות ביבי באוצר נותר איתן, שאולמרט אינו חדל מהשתבחות עצמית בה, למרות נטייתו בעבר כשר תמ"ת לשפוך עליה אש וגופרית, עם ההישג השני – הפעילות הביטחונית המוצלחת ביו"ש – יש לו בעיה אידיאולוגית קשה. בין אם תתממש ההתכנסות מבית מדרשו, שעברה קבורת חמור בהסתר, ואולי עוד תקום לתחייה ותשוב למקומותינו; בין אם תימסר יו"ש בהסכם – מתכונת הפעילות הביטחונית הנוכחית בה תחדל מלהתקיים, ועמה כמובן יירד לטמיון ההישג הביטחוני האחרון שנותר לו ולשוחריו להתבשם בו.

     

    ואולם מה שמדאיג יותר מכל הוא, למה עיני הציבור כה טחו מראות את מה שמרקוס את קניוק את טאוב ושות' רואים בעיניהם הבלתי משוחדות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים