שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לשבת 20 שנה באגף הנידונים למוות ואז ללכת הביתה
    הכניסו אותי למשרד של הקפטן, כדי למלא טפסים שבהם אני מפרט איפה אני רוצה להיקבר, מי יאסוף את הגופה שלי ואת החפצים שלי, מה אני רוצה לארוחה האחרונה. אני מתאר לעצמי שהכי מעניין אתכם לדעת מה ביקשתי לאכול. בכל זאת, ארוחה אחרונה

    קוראים לי מרטין. ב־22 בנובמבר 1986 שדדתי מסעדה ביוסטון טקסס, וביציאה מהמסעדה יריתי ארבע יריות. אחת מהן פגעה במר ארמנדו גרסייה וגרמה למותו. נשפטתי על רצח מדרגה ראשונה, וכמו שקורה בטקסס ברוב המקרים מהסוג הזה, דנו אותי למוות.

     

    ב־25 באוגוסט 2006, אחרי 20 שנה באגף הנדונים למוות, יצאתי לחופשי. בכל ההיסטוריה של האגף לא היה אף אחד שזכה ללכת הביתה. כלומר, עד שאני הגעתי.

     

    בניגוד לרוב האסירים באגף, הודיתי בפני עצמי ובפני מדינת טקסס ובפני אלוהים שאני אשם. עשיתי דבר רע. לא הייתי צריך לשדוד את המסעדה ההיא, לא הייתי צריך לירות באקדח ולא הייתי צריך לגרום לזה שמר גרסייה ייאבד את חייו. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל לוקח זמן להגיע לזה. בהתחלה, כשאתה עומד למשפט רצח, הדבר היחיד שאתה מתרכז בו זה איך לצאת לא אשם. הרי לא יריתי בכוונה במר גרסייה. ביציאה מהמסעדה רדפו אחרי יותר מעשרה אנשים, ובסך הכל יריתי באוויר בשביל להפחיד אותם. היו לי אפילו נסיבות מוצדקות לבצע שוד: לחברה שלי היו שני ילדים שהיינו צריכים להאכיל, לא היתה לנו עבודה, ושירותי הרווחה התעלמו מאיתנו וניתקו לנו את החשמל ואת המים.

     

    אחרי המשפט הייתי נואש. הרגשתי שאני לא אשם, או לפחות לא מספיק אשם בשביל גזר דין מוות. לקח לי כמה שנים להבין שאלוהים לא מרוצה מזה שאני לא לוקח אחריות, ולאלוהים יש תפקיד חשוב באגף. אתה מדבר איתו, מבטיח לו הבטחות, עושה איתו עסקאות, מתחנן בפניו שיעשה נס ויאפשר לך לחיות. ובכן, במקרה שלי זה עבד. ואני מתכוון לקיים את ההבטחות האלה אחת־אחת.

     

    12 שעות לחיות

    אחרי המשפט לקחו אותי לכלא העירוני ביוסטון, להמתין להעברה לתא הנידונים למוות. בערך 400 נידונים חיכו שם ופחדתי ממה שיכול לקרות לי, אז בכל הזדמנות הרמתי משקולות כדי להתחזק. כשהגעתי לשם הוכנסתי ליחידת "אליס", וגיליתי שזה נראה כמו גן ילדים ענק למבוגרים: כולם מסתובבים בחצר, עושים שטויות, משחקים כדורסל, צוחקים ומקללים. אלה שיושבים שם הם אנשים רגילים שסוחבים איתם בעיות ומצוקות, בדיוק כמוני.

     

    האנשים שהייתי הכי קרוב אליהם היו האחים הנוצריים שלי. היינו בערך 18 חברים שנפגשו ללימודי תנ"ך ותפילות, ונוצרה בינינו חברות עמוקה שהתעצבה על רקע הגורל האיום שחלקנו. אחרי הכל, עונש מוות זה משהו שלא נותן לך מנוחה. הוא תקוע לך במוח, ולפעמים הווליום שלו כל כך חזק שבא לך לדפוק את הראש בקיר ולגמור עם זה. עם האנשים האלה חלקתי את המחשבות הכי כמוסות ואת הרגעים הכי קשים שלי. היום כולם מתים. אחד־אחד הם נעלמו, איש־איש בתורו, עד שמהחבורה שלנו נשארתי רק אני.

     

    עם כל פרידה, עם כל שלום אחרון, דעכתי לדיכאון. אני זוכר את היום שלפני ההוצאה להורג של טרוי קינקל, החבר הכי טוב שלי. הייתי בחדר הביקורים, וטרוי בדיוק נפגש שם עם המשפחה שלו בפעם האחרונה. אפילו אז לא הרשו להם לגעת אחד בשני. אחרי שהמשפחה שלו הלכה והשומרים באו לקחת אותו, הוא חלף על פני. הוצאתי אצבע מבעד לסורג, והוא עצר לשנייה ונגע בה. כשהשומרים לקחו אותו משם איבדתי שליטה. רציתי לתלוש את הסורגים ולהרוג אותם במכות. התחלתי לצרוח כמו משוגע. צרחתי וצרחתי עד שנשרף לי הגרון.

     

    בלילה שאחרי חלמתי שאני יושב בכיתה, בבית ספר, וטרוי יושב כמה שורות לפני. הוא הסתובב אלי וחייך. מחיתי דמעה ואמרתי בלי קול "אני אוהב אותך, בנאדם", והוא אמר לי "גם אני אוהב אותך, אח". ואז המורה אמרה לו לצאת החוצה, והוא קם אל הדלת, וניסיתי לצעוק לו שלא ילך אבל לא יצא לי קול. החלום הזה חזר אלי הרבה פעמים מאז.

     

    אחרי שמונה שנים באגף הנידונים למוות נקבע לי תאריך הוצאה להורג. בזמן שנותר לי כתבתי 286 מכתבים למשרדי עורכי דין ברחבי ארה"ב בבקשה לייצג אותי. רק משרד אחד במינסוטה ענה לי. התשובה שלו היתה חיובית.

     

    יש אסירים שהערעור שלהם מתקבל חודש או שבוע או לפחות יומיים לפני "זמן הפרישה", והם מקבלים דחייה של ביצוע גזר הדין. לי זה קרה רק 12 שעות לפני. למרות שהיה לי בכיס מכתב מעורך דין, הטפסים הרשמיים עוד לא הגיעו לכלא ונשלחתי לעבור את פרוטוקול ההוצאה להורג.

     

    הכניסו אותי למשרד של הקפטן, כדי למלא טפסים שבהם אני מפרט איפה אני רוצה להיקבר, מי יאסוף את הגופה שלי ואת החפצים שלי, מה אני רוצה לארוחה האחרונה. אני מתאר לעצמי שהכי מעניין אתכם לדעת מה ביקשתי לאכול. בכל זאת, ארוחה אחרונה. ובכן, ביקשתי המבורגר וצ'יפס. סתם, לא ביקשתי כלום. בכלל לא הצלחתי לקרוא את הטפסים האלה. האותיות ריצדו לי מול העיניים. לעזאזל, יש לי מסמך רשמי בכיס שנותן לי דחייה ואני צריך לשבת ולכתוב הזמנה לצהריים והוראות איפה לקבור אותי?

     

    הראיתי לקפטן את המסמך מעורך הדין. הוא היה בחור טוב, טקסני אמיתי עם מנטליות של קאובוי וכל החרא הזה, אבל זה לא עניין אותו. עד שהם לא מקבלים את העותק הרשמי, הוא פסק, ממשיכים לפי הנוהל. כשהגעתי לחלק של מה לעשות עם הגופה, כבר חטפתי ממש עצבים. אמרתי לו שייקח את הגופה שלי, ישים אותה בפיק־אפ שלו במושב שליד הנהג, יתקע לי פחית בירה ביד וסיגריה בפה, ובדרך הביתה יפתח את הדלת ויבעט אותי החוצה על 120 קמ"ש. הוא רק חייך.

     

    12 שעות לפני הדד־ליין הגיע הפקס והחזירו אותי לאגף.

     

    18 שנה לבכות

    בנובמבר 1996 ניסו שבעה אסירים לברוח מאגף הנידונים למוות. רק אחד מהם הצליח, אבל בכל מקרה העבירו את כולנו למתקן שבו האפשרות לברוח פשוט לא קיימת. החיים ביחידת אליס היו גן ילדים לעומת המקום הזה. שם עבדנו בעבודות שונות ברחבי הכלא, היו לנו חיי חברה ויכולנו ללמוד ולשחק כדורסל. פה קיבל כל אסיר תא קטן משלו ונמצא בו בבידוד מוחלט 23 שעות ביממה. בשעה ה־24 אפשרו לנו לחלץ עצמות, לבד, באזור שגדול פי אחד וחצי מהתא. התקשורת היחידה עם אסירים אחרים היתה באמצעות פתח בגודל של כיכר לחם שהיה ממוקם בתחתית הקיר.

     

    היו אסירים שהשתגעו, דפקו את הראש בקיר, השתינו וחרבנו בכל מקום בתא וגמרו במחלקה הפסיכיאטרית. הרעשים שהם עשו הספיקו בשביל שתצא מדעתך בעצמך. פעמיים קרה לי שהחזקתי בלהב מאולתר ליד העורק הראשי, אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה. בשנים האחרונות באגף נאלצתי להיעזר בתרופות נגד דיכאון כדי לשרוד. חוץ מזה היה לי את אלוהים, ואת הידיעה שעורכי הדין שלי עובדים על ערעור.

     

    ב־20 בספטמבר 2004 צצו לי באשנב התא סוהר וסוהרת. הוא שתק והיא אמרה שיש לי שיחה מעורך הדין. הדופק שלי קפץ. ידעתי שבימים הקרובים אמורה להתקבל התשובה מהערעור האחרון שלי, שתפסוק אם אני נשאר בחיים. כבלו אותי ולקחו אותי לתא הטלפון. הדרך לשם היתה פשוט מבעיתה. 18 שנה אתה מתעסק בשאלה אם תמות או לא, ופתאום הכל מתנקז לדקת הליכה ושיחת טלפון. לא יכולתי לשמוע כלום חוץ מדפיקות הלב שלי.

     

    נכנסתי לתא הטלפון, התיישבתי על הכיסא, הסתכלתי על השפופרת, לקחתי נשימה עמוקה והצמדתי אותה לאוזן. "מרטין, אתה יושב?", אמר הקול הנפלא ביותר בעולם. "יש לי חדשות טובות בשבילך. השופטת הפדרלית המחוזית ביטלה את גזר הדין שלך. אתה לא הולך למות".

     

    הוא אמר עוד כמה דברים, אבל הקול שלו היה כמו רחש רקע שהלך ונחלש. בראש שלי התפשטה תחושת נמנום, שהיתה מוכרת לי מאיפשהו. כן, הפעם הקודמת שבה התודעה שלי השתתקה ככה היתה מיד אחרי ששמעתי 12 זרים דנים אותי למוות.

     

    מצאתי את עצמי יושב על רצפת התא עם השפופרת ביד. הרגשתי שיורדות לי דמעות. כמה שניסיתי להודות לו, זה לא היה מספיק. הייתי במצב של שוק כשלקחו אותי בחזרה לתא. הלכתי בזהירות, בפחד, כאילו אני הולך על חבל ואסור לי ליפול.

     

    כשנכנסתי לתא נשכבתי על הבטן ושחררתי 18 שנה לתוך הכרית. בכיתי ובכיתי ובכיתי, ואז בכיתי עוד. כדי להתמודד עם הידיעה שאתה הולך למות אתה חייב להקשות את הלב עד שאתה כמעט לא מרגיש כלום. בכלא ניסיתי לבכות הרבה פעמים, ועד לרגע ההוא לא הצלחתי להוריד דמעה. היום הן יורדות לבד, בכמויות, כמעט מכל דבר.

     

    במשך שנה וחצי מורטת עצבים ניסתה מדינת טקסס לערער, ונכשלה. בסופו של דבר הועברתי לכלא של אוכלוסייה רגילה ביוסטון. חתמתי על עסקה של 40 שנות מאסר, ואחרי חישוב הזמן שכבר ישבתי וסעיף התנהגות טובה, התברר שנותרו בסך הכל ארבעה חודשים עד שאוכל לצאת לחופשי.

     

    בבוקר ה־25 באוגוסט 2006 עליתי על מכונית של שירות בתי הסוהר שהסיעה אותי החוצה מהכלא. פתחתי את החלון והרוח הכתה לי בפנים.

     

    4 חודשים לנשום

    עכשיו אני כאן, בבית של חבר. אני בתנאי מבחן מחמירים למשך 20 שנה, במעצר בית ועם צמיד ג'י.פי.אס על הרגל. למזלי הבית גדול מאוד, ככה שיש לי הרבה מרחב.

     

    תחושת החופש מהממת. בשלושת הימים הראשונים לא ישנתי בכלל, וגם לא ממש ניסיתי. שכבתי במיטה כשהחלון פתוח והרחתי אוויר של חופש. הרגשות באו לי בהפתעה: לפעמים, משום מקום, הדופק פשוט עלה והשתולל בגל של שמחה. בפעמים אחרות, כשפתאום שמתי לב שאני כבר לא בכלא, התחלתי לבכות.

     

    הנה כמה דוגמאות לדברים שגורמים לי לבכות ולשמוח: לראות דרך החלון את העצים והדשא והמכוניות שעוברות והאנשים שהולכים.

     

    לראות את השמיים בלילה, ולפעמים את הירח.

     

    לאכול מתי שאני רוצה. זה מתחיל כשאני ניגש למקרר, עומד מול הדלת הסגורה ומחכה קצת לפני שאני פותח. אחר כך אני רואה את מה שבפנים, סוגר את הדלת ופותח אותה שוב, פשוט בגלל שאני יכול. אני מוציא כמה דברים ומכין לי לאכול. לא אכלתי לפחות חצי מהדברים האלה כבר 20 שנה. כל טעם חדש־ישן כזה גורם לי להבין שיצאתי לחופשי. אתמול שתיתי מילקשייק תות. יצאתי אל המרפסת, התיישבתי על הכיסא כשמולי שני עצים והמון שמיים ולקחתי שלוק. אלוהים נמצא כאן, ממש כאן.

     

    לא הכל פשוט. כבר התרגלתי לשגרה הקבועה של הכלא, ועכשיו כשהיא איננה זה מאוד מבלבל. אפילו מלחיץ. אני מחוץ לכלא בסך הכל שלושה שבועות, ואני מזכיר לעצמי לקחת דברים לאט, אבל זה מאוד קשה. אני רוצה הכל ועכשיו.

     

    ואני עדיין מפחד שייקחו ממני את החופש. אם בכלא הרגשתי את החבל מהודק לי על הצוואר, היום הוא מסתובב לי מעל הראש. קצין המבחן משגע אותי. ברור לי שהוא מת להחזיר אותי לכלא, אבל אני בוטח באלוהים. מה שהוא ישים בדרכי, אני אתמודד. אני, מרטין אלן דרואן, ישבתי 20 שנה בתא הנידונים למוות ונשארתי בחיים.

     

    ארבעה חודשים אחרי כתיבת השורות האלה, בדצמבר 2006, דרואן נאסר מחדש וחזר לכלא ביוסטון, באשמה של הפרת תנאי המבחן שלו. קצין המבחן טען שצמיד הג'י.פי.אס נכבה 32 פעם ביום אחד. עורכי הדין של דרואן הראו קלטת וידאו שבה הוא נראה עומד בבית, והצמיד כבה ונדלק מעצמו. ההכרעה בעניינו תתקבל בינואר 2008 (וכפי שאפשר לראות, בחלק העליון של הכתבה, בינתיים הוא ממשיך לשבת בכלא)

     

    השתתף בהכנת הכתבה: אלון פדות

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "12 שעות לפני הדד־ליין הגיע הפקס והחזירו אותי לאגף". אילוסטרציה
    צילום: אימג' בנק
    מומלצים