שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני הוא האיש

    יחזקאל לזרוב הוא רקדן, כוריאוגרף, צלם וכמובן שחקן. עכשיו הוא מגלם את אלכסנדר פן במה שנראה כמו תפקיד חייו בתיאטרון הקאמרי. ובכל זאת, "חסר לי ביטחון", הוא מודה

    אחרי יותר מעשרים שנה על הבמה, גילום דמותו של אלכסנדר פן במחזה על סיפור אהבתם הסוערת של השחקנית חנה רובינא והמשורר, הוא ללא ספק תפקיד חייו של יחזקאל לזרוב. "השתדלתי לא לעבוד דרך הדימויים המוכרים של פן וללכת לעומק אל השכבות היותר פנימיות - אל הרגישות שלו, אל הביישנות, אל התסכול האדיר של משורר שלאורך שנים לא פרסמו אותו מסיבות שונות שלא בהכרח קשורות לאמנות", הוא אומר, "השם שלו רדף אותו כמו צל. יש אלף גרסאות על מי היה פן ולמרות זאת הוא נשאר חידה. בשביל שחקן יש בזה חופש אדיר".

     

    תוך כדי ראיון קשה לפעמים להבין אם לזרוב מדבר על פן או עצמו. "אני לא פן", הוא יאמר מספר פעמים לאורך השיחה ובכל זאת, אחרי חודשים של חזרות אינטנסיביות, משהו דבק בו. "אנשים שהולכים עם עצמם עד הסוף יש בהם ייסורי מצפון או רגשות אשם כי גם בלי להתכוון הם קצת דורכים על גופות בדרך", הוא אומר, "בכל אחד מאתנו יש את המקומות האלה שבהם אנחנו אובססיביים להגשים משהו עד כדי כך שלא ניתן לשום דבר לעמוד לנו בדרך. יש לזה מחיר. מאוד קל לשפוט אותו – גבר שנוטש בת אחת ועוזב בת אחרת, שמתחיל עם האחות שטיפלה ברובינא תחת אפה בבית החולים שבו ילדה את בתם, איש שבועט בכל מה שעומד בדרכו – אבל אותי עניינה ההיאחזות שלו בחיים, היצר".

     

    למרות זאת יש נטייה להפוך את פן ליותר מקסים ממרושע.

      

    "מי היה פן? מה אנחנו יודעים עליו? זה הכל פיסות זיכרון. הוא היה אבא קשה ומהמם במידה שווה. המעברים בין האור לחושך היו מאוד מהירים אצלו וזה קיים במחזה. אם גבר המרלבורו היה פעם הדימוי של הכובש, היום דווקא הגבר היותר נחמד, הג'נטלמן, הרגיש והחם הוא הגבר שנשים מחפשות את קרבתו. במושגים הפרימיטיביים של גבר ואישה, הדימוי של הגבר השתנה. אני מהדור שהגבר הזה הוא קצת אחר. אני חושב שבסופו של דבר האור מנצח את האפל".


    לזרוב בתור אלכסנדר פן. הכל פיסות זיכרון (צילומים: מרב יודילוביץ')

      

    לזרוב, אב לשתי בנות, נפרד לאחרונה מבת זוגו. רגשות האשם כלפי הבנות ערבלו לדבריו את המתרחש על הבמה עם המציאות. "זה התחבר אחד לאחד עם החיים", הוא אומר, "באתי לחזרות מתוך חיים שנראים כמעט מקבילים. לא פספסתי יום אחד עם הבנות בתוך הפרידה. כל יום היינו יחד אבל בנפרד, ורק כשהבנו שאף אחד לא יכול להכיל אותנו, חזרנו. עכשיו אנחנו שוב באותו תא משפחתי. מדי יום חשבתי על אמת ואגואיזם על חוסר היכולת או הרצון להתפשר מול ילדה שנפגעת בשרשרת התוצאות".

     

    שחקנית חרמנית ומשורר יפה

    מעבר לסיפור האהבה, מציע המחזה "היה או לא היה" גם סיפור של תקופה. "גם היום אתה יכול להיכנס לאיזה קפה תל אביבי ולפגוש את אותו סוג אינטלקטואלים קשקשנים, אמנים של מילים שמנסים להרשים ולכבוש באמצעות המילה", אומר לזרוב, "מבנה המשפט קצת השתנה, אבל המקום שממנו הם מדברים די דומה. אני מכיר קבוצות כאלה, לפעמים הייתי חלק מהן. הייתי מסתכל על עצמי מבחוץ ואומר 'מה זו הפטפטת הזו?' ואולי זה ההבדל. היום זו פטפטת, אז למילים היה ערך ואת זה אני חושב שאיבדנו ובכל זאת, מה שאנחנו זוכרים זה כמה יפה היה אלכסנדר פן ואת הרומן של רובינא עם גבר שצעיר ממנה בהרבה מאוד שנים. פן היה סלבריטאי. היום הוא משורר נחשב, אבל אז השירים שלו לא פורסמו. הוא היה ריכול במובן הנמוך של המילה והיא היתה שחקנית שהתחרמנה על בחור צעיר, יפה וחרמן. בסופו של דבר הסגנון קצת השתנה אבל האדם הוא אדם".

      

    בילדותו למד לזרוב סטפס אצל יענקלה קלוסקי והופיע בכל הארץ. מאוחר יותר היה בלהקת נעורי גבעתיים, הצטרף ללהקת חיל האוויר ולאנסמבל בת שבע, שיחק בפרסומות, בסרט "אהבה אסורה", בכמה פרקים ב"שמש" ובדרמות טלוויזיוניות אחרות, נסע ללונדון להשתלם בתיאטרון והצטרף לתיאטרון גשר. "אף תיאטרון לא רצה לשמוע ממני כי לא למדתי משחק", הוא אומר.

     

    הוא סיים קמפיין של "ברק 013", נהייה לעצמו קצת פוסטר ולא אהב את זה בכלל. "היה קל לקחת אותי למקומות האלה של עוד יפיוף, אבל בגלל שאני על במה מגיל 8 לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני תופעה חולפת. אז נסעתי ללונדון ולקחתי סדנאות ב-Actors Studio. הלימודים בלונדון נתנו לי ביטחון. אני כל הזמן מנפנף באוטודידקטיות שלי, אבל זה לא עבד רק לטובתי. תהליכים קורים אצלי הרבה יותר לאט ממה שיכלו להיות. אנחנו תמיד מסתכלים על מה שחסר לנו, ולי חסר ביטחון".

     

    מלבד מחול ומשחק, כבר 15 שנה לזרוב הוא צלם פעיל ובשנים האחרונות גם מוכר ומציג עבודות. "יש לי בבית אוסף של אלפי צילומים שיכול היה להצטמצם למאות אם רק הייתי גומר בית ספר לאמנות", הוא אומר.

     

    מעדיף הכל מהכל

    במשך שנים הוא נאבק עם הצורך לבחור כיוון מסוים, ובסופו של דבר הבין שהוא מעדיף מגוון. "זה לא אחד על חשבון השני", הוא אומר, "אני טוטאלי במידה שווה בכל מה שאני עושה. תמיד מכוונים אותנו לבחור, אבל זו ההוויה שלי. אני לא מסוגל לוותר על זה. הכל קצת קרקס, זה סוג החינוך שקיבלתי בבת שבע. השנים שהייתי שם פתחו אותי לעולם שבו יש הכל מהכל".

     

    גם בהצגה "היה או לא היה" מביא לזרוב לבמה יותר מפן אחד של כישרונותיו. הוא משחק בתפקיד הראשי, רוקד ואחראי על הכוריאוגרפיה. "עמרי השתמש בכולי, בכל מה שיש לי לתת ובכל היכולות שלי", הוא אומר, "הוא חשף בפני עולם רגשות שלם. יש בו יכולת לפתוח בך מניפה של רגשות ואני חייב להגיד שכזו בהירות לא חוויתי בחיי. זה הביא אותי, כשחקן, למקום שבו אני מרגיש בטוח. אני יודע שהוא דואג לי וזו חוויה אמיתית. זה לא שאני שחקן שיצא כרגע מבית ספר למשחק וחי בבועה של הערצה. עברתי כמה וכמה גאונים בדרך והוא ללא ספק אדם שאני שמח שנתקלתי בו".

     


    "היה או לא היה". מניפה של רגשות

      

    אחרי העבודה עם יבגני אריה, מבחינתו של לזרוב "היה או לא היה" הוא מסע מרגש אל תוך השפה העברית. "עדנה כתבה מחזה שלם עם דמויות אמיתיות שמדלגות מעל לכל הקלישאות האפשריות", הוא אומר. "היתה דאגה מיוחדת למילה וזה מאוד השפיע על תהליך העבודה. המילה הפכה לכל כך משמעותית בשבילי. בתיאטרון 'גשר' אין באמת תהליך עבודה על מילה. כלומר, היא קיימת ואתה עובד עליה, אבל מחוץ לחזרות, כי אין במאי שבאמת מבין את המילים שאתה מדבר. יבגני לא מבין עברית ולכן המשקל שניתן למילה הרבה פחות גדול. אני לא שופט, זה שני דברים שונים, אבל פה אני מרגיש שטעמתי בפעם הראשונה את ההתנסות הזו".

     

    מי הוא במאי טוב בעיניך?

     

    "מישהו שיודע בדיוק מה הוא רוצה, שיודע לזהות בשחקנים שלו דברים שהוא יכול לקחת מהם ולהשתמש בהם. אני לא אוהב את כל אלה שלא יודעים ומשאירים אותנו תלויים באוויר. אין מקרה בתיאטרון. במאי טוב הוא כמובן גם מישהו שלא עושה פשרות. לא אכפת לי לחזור 200 פעם על אותה סצנה, אני מת על אובססיביות, רק תני לי לעבוד עם כאלה, אבל חייב להיות משהו בקצה. גם אוהד נהרין, גם יבגני אריה וגם עומרי ניצן הם במידה רבה כאלה. הם לא ישנים. זה כל הזמן חי ורוטט. אני מת על זה. זה כנראה דפוס אנושי בסיסי שבא ממקום ראשוני. כמו ילד שרוצה לעמוד על השולחן והוא יעשה כל מה שהוא צריך בשביל להגיע לשם בלי לראות ממטר. כל מה שאתה צריך בשביל להשיג משהו, הוא לרצות בו מספיק".

     

    ומה אתה רוצה?

      

    "יש לי קבוצה של עשרה שחקנים שמתחילים איתי תהליך על עבודה חדשה בשם 'בית' שאני כותב. אנחנו בתחילת תהליך ובגלל שאני מרגיש שזה משהו לכל החיים, זה קורה לאט. המטרה למצוא את הפשוט, להקים מקום שבו אוכל לעשות דברים שמשלבים את כל אמנויות הבמה, בית שיציג גם דברים נוספים כמו גלריה ותערוכות ווידאו ארט ופסטיבלים. אני רוצה לגדול לא כי אני בתחרות עם עצמי, אלא כי יש בי את כל הדברים האלה והם חיים בתוכי במידה שווה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לזרוב. תפקיד חייו
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים