שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבשורה על פי אומרי
    גם אם "אסתרי" של אומרי אברה, "הסופר האתיופי הראשון", קצת דידקטי לפעמים, הוא עדיין ראוי לאהבה. על סיפור של קהילה אוהבת אלוהים שמתנגשת בקיר הרבנות ועל מסע אישי ורוחני שמוצא לה פתרון אפשרי

    למרות מה שנכתב, "אַסתרַי" הוא דווקא ספר ראוי לאהבה. מדובר בסיפור מעודן ורוחני על המפגש המכאיב, המרסק, של עולי אתיופיה עם המציאות הלא רוחנית בארץ: עם המציאות הרבנית הלא רוחנית על פסיקותיה האטומות ונטולות החסד, ועם המציאות החילונית החומרנית והשטוחה. והמפגש הגרוע מבין השניים, מסתבר, היה דווקא זה עם הרבנות. אבל למרות שספרו של אומרי טגאמלק אַַבֵרָה, המכונה "הסופר האתיופי הראשון", הוצג באופן די צפוי כ"ספר מחאה", זהו גם סיפור על נקודת הפיוס המפתיעה שאליה מגיע הגיבור עמוק הנפש.

     

    חשיבותו הראשונה של הטקסט, מכל מקום, היא בפָנים שהוא מעניק לקהילה האתיופית: לא רק הפנים האנושיות – עם סיפורי האושר האוורירי בטבע האתיופי מכאן, ותלאות המסע האסוני לסודאן מכאן - אלא גם הפנים התרבותיות והדתיות, למשל מה שאומרת הסבתא לילד המבקש ללמוד להתפלל: "אסור לאדם להתפלל כמו כולם, מפני שאז הוא לא מתרכז בתפילה עצמה אלא רק במילים, ויום אחד אתה עלול לדקלם במקום להתפלל מהלב". אכן אכן. ולא שזה הפריע לרבנות המדקלמת שלנו לתבוע כזכור מאותם עולים "גיור-לחומרה" וחיתוך נוסף באיבר המין ("הם ביקשו לצרוב את עליונותם בבשרם של בני העדה", כותב כאן אברה על הגדול בעלבונותיהם) - ומדובר בעולים שבאלפיים שנות גלותם שמרו בדקדקנות על יהדותם, שנהרגו בגלל סירובם להתנצר ושלא הפסיקו להתגעגע לירושלים. גם "אַַסתרַי" הוא למעשה שמה של ציפור געגועים אלוהית המביאה בשורות מירושלים ובחזרה, מין ציפורה ביאליקאית בגירסת "ביתא ישראל".

     

    להעביר יד בסלע

    הסיפור נפתח בילדותו של הגיבור כרועה צאן באתיופיה, עם סיפורי שדים עממיים שנזקם מוגבל, כי גיבורנו הילד ניחן ביכולת להתחבר לאלוהים, מתוך איזו התמזגות עם הטבע המעבירה אותו לממד חלומי מרחף שנקרא כאן "עולם האל שדי", ובו שום דבר איננו מוצק ("הוא נזכר איך הכניס את ידו אל תוך הסלע כאילו היה אוויר"). מין חוויית התעלות שיש בה כמדומה יסוד אמיתי.

     

    בגיל עשר מתהפכים חיי הילד עם יציאת המשפחה והכפר כולו למסע רגלי לסודאן, בדרך אל ירושלֵם, מסע שהולכיו יופקרו בו לשודדים ורוצחי-דרך ויסבלו צמא בנוף השרבי הצחיח ("אוויר רותח כשמן, מקפץ כלהקת יתושים, מהביל כמו הגיהינום") שכמותו לא הכירו בארץ נחלי המים גונדר שממנה באו. בהמתנה במחנה-הפליטים הם כבר רזים וחולים (בין השאר בגלל הקמח הגרוע), והילד צופה מדי בוקר בשיירת האלונקות היוצאת עם עשרות המתים אל מחוץ למחנה. לאחר שנה של ייאוש מגיעים המטוסים הישראלים.

     

    המפגש הראשון המפעים עם האנשים הלבנים בישראל ועם פלאי הבניינים הגדולים וידית הניאגרה והמכוניות בכביש, יתחלף אט אט בהשפלות היומיום. גיבורנו נשלח בעקבות חבריו לפנימייה דתית ושונא כל רגע, משרת כחייל קרבי, עובד באבטחה וחונק את חייו בעישון בלתי פוסק. על סף אובדנו הוא עובר שוב מהפך נפשי ורוחני.

     

    לחזור לעבודת האדמה

    יש בחלקו הראשון של הספר, עם זאת, מכשול קריאה ממשי הנמשך לאורך כמה עשרות עמודים. זה קורה כשהיסוד המיסטי המעניין בסיפור מתרחב לקטעים אגדיים-מיתיים די ילדותיים, שהינם הרבה פחות מעניינים מהסיפור האמיתי הגדול לפרטיו הפשוטים. הקושי הקריאתי מחריף כשהסופר – מתוך איזו תחושת חובה להנציח עבור בני עדתו את מורשתם התרבותית – נכנס לפירוט דידקטי ארוך של טקסים שלא רק שאינם סיפוריים מספיק, אלא הם עמוסי מילים באמהרית ("דאס", "מושירשירה-אינסוסילה", "קוסו-מטה", "גורשיט", "טיבס", "גראר", אם לצטט מעמוד אחד), וזה נראה כמו הפניית גב ממושכת מדי לקהל העברי הרחב.

     

    אבל הסיפור משתחרר בהמשך כאמור, ומגיע לאחד משיאיו כשהגיבור, כבר בן שלושים, יוצא למסע התבודדות והיטהרות במי הירדן שבו הוא מתחבר

    חזרה לעצמו ולאדמה שנטש. במהלך שמונה ימים הוא מתנקה מהעישון הכפייתי ובעיקר עובר הפיכת-לב הממיסה את הזעם והמרירות שנאגרו בו ומצילה את נפשו. "אל תשכח איך בחרת, אולי באחד הרגעים האחרונים, בטוב האלוהי", הוא שומע קול בתוכו. מכאן גם מתבהרת לו תמונת ההצלה האפשרית לבני עדתו, הקשורה בשיבה כלשהי אל עבודות החקלאות (האורגנית, מן הסתם) שאהבו תמיד, במקום אותה היתקעות אחידת-גוון בשיכוני הגטו העירוני. הוא זורע בשדה גרגירי חיטה שהביא אי אז מאתיופיה (ומוצאם בישראל העתיקה) ומסמן בכך את הכיוון החדש.

     

    ככה שאחרי הכל, למרות שגיבור הספר, "פְטְגוּ" שמו, התנגד לשמות העבריים שהודבקו לו בארץ, ההתפייסות שלו עם המציאות הישראלית מזכירה כי דווקא בשמו של הסופר, אומרי טגאמלק אברה, כבר מוטמעות שתי מילים עבריות: "אומרי" – והרי מדובר באיש בעל אמירה – ו"אַבֵּרָה", שאפשר לקרוא גם אֶבְרָה, כלומר כנף, והיא אולי כנף הציפור האלוהית אסתריי שבשורש הסיפור.

     

    "אַסתרַי" מאת אומרי טגאמלק אברה, הוצאת ידיעות אחרונות, 284 עמ'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים