האם היא צודקת? אני באמת איש הפח?
"אתה לא יודע מה זה להרגיש!" הטיחה נגדי. אם הייתי יודע להרגיש אני מניח שהייתי נעלב, או מפסיק את השיחה. אבל אני לא יודע להרגיש, כך שהחלטתי לשאול אותה מה הכוונה
אחרי שניסיתי, ללא הצלחה, להפיג את המתח בבדיחה עצמית כושלת, כדרך שאני נוהג בה תמיד כשאני לחוץ או מופתע או נבוך, נאלצתי להודות "לא, חוץ ממה שאמרת לי אז, באותו יום, בין הדברים שאמרת על אמא שלי, וזו טעות מצידך אגב, זה ממש לא המקצוע שלה" - לא יכולתי להתאפק מלהשחיל בדיחת קרש - "לבין הקביעה שלך שלא נדבר יותר לעולם".
היא נדהמה לשמוע שאני זוכר, בדיוק מילה למילה, את סצינת הפרידה שלנו (וסצינה היא המילה המדויקת ביותר לתיאור מה שקרה שם) ואז שאלה: "ואתה רוצה לדעת למה באמת עזבתי?"
אולי אני מתבגר, אולי הייתי במצב רוח טוב באותו יום
לא יודע למה, אולי אני מתבגר, אולי הייתי במצב רוח טוב באותו יום, אולי פשוט שמחתי לשוב ולדבר איתה אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא שמעתי ממנה. אבל התגובות העוקצניות הרגילות שלי גוועו על המקלדת לפני שהספיקו להיכתב. מצאתי את עצמי מקליד "למה?" ותו לא.
"אתה לא יודע מה זה להרגיש. לא ידעת, אז וכמו שאתה נשמע לי אתה גם לא יודע היום!" התנוססה התשובה שלה על המסך שלי. אם הייתי יודע להרגיש אני מניח שהייתי נעלב, אולי אפילו כותב איזה "אאוץ'" ציני בחזרה, אולי מסיים את השיחה. אבל אני לא יודע להרגיש, כך שהחלטתי לשאול מה הכוונה, "מה? למה? למה את מתכוונת?"
"לא היתה ועדיין אין בך טיפת רגש. הכל אצלך לוגיקה, חשיבה, שכל. שואלים אותך מה שלומך ואתה לא יודע. אתה צריך מחשבון כדי לענות על זה: לחשב את השורש הריבועי של הציון שקיבלת במבחן, להכפיל אותו בסינוס של תאריך המילואים שקיבלת..."
"זה לא נכון!" צעקתי כלפיה ואז נזכרתי שמהצד שלה של האינטרנט לא שומעים אותי ונאלצתי להקליד את התשובה שלי בחימת זעם שפוכה.
"לא?" הגיעה התשובה חלקיק שנייה מאוחר יותר, "גם אני זוכרת דברים".
עכשיו כבר באמת כעסתי. מעניין אם כעס לא נחשב רגש בעיניה, אם כי אני מניח שהיא התכוונה לרגשות רומנטיים יותר. "באמת?! יופי לך! איזה דברים את זוכרת?" מהרתי לכתוב, שמח בלב שהיא לא יכולה לשמוע את הצעקות שלי כלפי המסך, אם כי, חשבתי, היא היתה איתי תקופת מה בחיים שלי, היא יכולה לנחש.
"מה אני זוכרת? אני זוכרת סרט אחד שהזמנת אותי אליו. אני זוכרת את עצמי שמחה, חושבת שאולי החלטת להעלות את היחסים בינינו שלב, שקיבלת אומץ להודות על מה אתה מרגיש באמת. אני זוכרת אותנו יושבים בקולנוע ואני רואה על הפרצוף שלך שאתה לא יודע איפה לשים את היד שלך. אני כל כך רוצה שתחבק אותי כבר כמו חברים אמיתיים, לא יזיזים, ואני רואה איך אתה מחשב בראש האם אנחנו כבר מספיק זמן ביחד והאם לחבק אומר משהו מעבר ואם כן איפה בדיוק לשים את היד ו... ובסוף שם את היד על המשען של הכסא שלי וחושב שזה הפתרון הכי טוב. זה מה שאני זוכרת".
"אבל פחדתי ש..." אני מתחיל לכתוב, לא מסוגל לא לומר את המילה האחרונה, ונעצר. קורא שוב את מה שהיא כתבה. קורא שהיא ידעה כמה אני מפחד, קורא שהיא רצתה שאני אחבק אותה.
כמה זמן המשכנו להיות יחד אחרי אותו סרט של ציפיות לא ממומשות (כאילו שאני לא זוכר את אותו יום)? לא הרבה. היא נעלבה עד עמקי נשמתה והחליטה שיחסי פרווה, לא בשר ולא חלב, לא מתאימים לה, או לפחות לא איתי, באותו זמן. זה היה כנראה הדבר הכי חכם והכי טוב שהיא היתה יכולה לעשות למען שנינו. הפגישות שלנו התחילו להיות בלתי נסבלות, למרות שהמטרה לשמה נפגשנו נחשבת למהנה ביותר שהגזע האנושי ידע.
סיפרתי על השיחה לידיד טוב שלי, בעל שאיפות פילוסופיות כושלות. "מה אתה אומר?" שאלתי, "היא צודקת?"
"זה לא שהיא צודקת ולא שהיא טועה" הוא התחיל, "זה פשוט הדרך בה אתה מרגיש. מבחינתך רגש שקול, ואני מתכוון לשקילות לוגית, חה-חה, לחשיבה רציונלית. מבחינתך להרגיש זה לנתח דברים עד זרא".
"היא אשכרה הפכה אותי למרווין", אמרתי פתאום
"כן", עניתי, "אני יודע מה זה שקילות לוגית. לקחנו את הקורס הזה ביחד, משם הרי אנחנו מכירים. אם אני זוכר נכון, ואני זוכר נכון מאוד, גם קיבלתי ציון גבוה יותר משלך. ובכל מקרה זה לא מה ששאלתי" (מעניין אם גאוותנות ויהירות גם לא נחשבות רגשות בעיניה).
"היא אשכרה הפכה אותי למרווין", אמרתי פתאום.
"למי?"
"מרווין, נו, אתה יודע, הרובוט ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
"בלתי אפשרי", הוא עונה. "מרווין היה רובוט דכאוני, וכדי להיות בדיכאון אתה צריך להרגיש".
"אז בטח שלא תתן לי את איש הפח?" אני מתחכם.
"מובן שלא! איש הפח הרי מגלה בסוף שתמיד, מאז ומתמיד, היה לו לב חם ואוהב ורגיש והוא פשוט היחיד שלא ידע מזה".
"אז מי אני כן?" אני מקשה עליו.
"האמת? נראה לי שאתה כמו הרובוטים בספרים של אסימוב".
"וואלה?! באמת תודה רבה לך!" אני עונה לו בטון שלא משאיר ספק מה דעתי על התשובה הזו.
הוא חושב לכמה שניות. "נעלבת? אתה? נעלבת? מזה?" הוא לא מכיר אותי כטיפוס נוח להיעלב. "יודע מה? אולי אתה כן האיש פח. אולי אתה פשוט מאוד מאוד חלוד".
נ.ב.
תמיד שאלתי את עצמי באיזה שם אכתוב ואשלח כתבה לערוץ יחסים אם הטור יהיה חושפני, אישי, רגיש. מסתבר שבחרתי בשם האמיתי שלי. כן, אוהד פ., שם אמיתי לגמרי. לא מודאג. אלוהים יודע כמה אוהד פ. יש בעולם, לחלקם ודאי יש סיפורים כמו שלי. זה לא שמחר מישהו יצביע ויבוא וישאל, ואם כן אני פשוט אכחיש.
האימייל של אוהד
