לעבוד בלראות אנשים אחרים עושים סקס

ספרנית. כן, אפשר לומר שאני ספרנית. ספרנית של סרטים כחולים. מה יש? גם זאת יצירה, ומישהו צריך לפקח עליה. להחליט מי למעלה ומי בחוץ. איזה סרטונים יוצגו בפני כל גולשי האתר הזה, ואיזה ייבעטו החוצה בהקלקת Remove קרה ועניינית. בלי להתנצל. בלי להסביר. וכשאני רואה שהבחירות שלי זוכות לאלפי צפיות, או את התגובות - שיח ציבורי שלם שאני עוררתי - זה פשוט מחמם את הלב. נחמד לדעת שיש הדים למה שאתה עושה.

אבל אני לא נותנת לכל זה לעלות לי לראש. נכנסת לבניין, עולה במעלית, מעבירה כרטיס, מברכת את כולם בחיוך לא מוגזם, שמה את קופסת הגלידה עם העוף במקרר, פותחת את המחשב, מזדקפת, נושמת נשימה ומרגישה חשובה. מיליוני אנשים מכל רחבי העולם מצלמים את עצמם בשלל תנוחות ומצבים, וכולם רוצים להיות מוצגים אצלי. לפעמים אני מרגישה כמו קרן לעידוד יצירה מקורית.

עם כל הפרגון לאמנים בתחילת דרכם, אני שומרת על תנאי קבלה מחמירים: בלי אלימות, בלי חיות ובלי לערב הורים עם ילדים - בכלל, אין אצלנו גילוי עריות, אנחנו חברה מהוגנת - אבל אמא עם החבר של הבת זה בסדר. זה אפילו רצוי, בעיקר בעיני הקהל המרכזי שלי: אמריקאים. הם מתים על זה. אבל מצד שני הם מתים גם על דאבל מק עם צ'יז, אז לא הייתי הולכת ועושה מזה אופנה.

האמריקאים מייצרים המון זבל, ויש להם דחף בלתי נשלט לחשוף אותו בפני כל העולם. את התחת השמן שלהם הם לא יזיזו, אבל להפיץ אותו ברחבי הרשת - זה כן. יש גם אחרים, כמו צרפתים וגרמנים ויפנים (הם הכי מעניינים, כי הם חייזרים. הקציתי מחלקה מיוחדת לאנימציה הדפוקה הזאת שהם עושים), אבל הרבה־הרבה פחות. ישראלים לא שולחים חומרים בכלל, אולי כי אין באתר שום סממן כחול־לבן ואולי כי אין להם זמן לזה. זאת בניגוד לאנשים ששולחים לי סרטים, שיש להם המון זמן. איך אני יודעת? כי רוב הסרטים מצולמים באור יום, בבית פרטי, וזה ממש לא נראה כמו סוף שבוע. אחרת מה עושים שם הדוור, האינסטלטור והכייבל גאי?

כדי לא להרגיש כמו פקידה, אני מנסה למצוא משמעות במה שאני עושה. להפוך את הספרייה שלי למשהו בעל ערך, למסמך תרבותי. זה לא כתוב בהגדרת התפקיד שלי, אבל תמיד הייתי ראש גדול. מה כן כתוב בהגדרת התפקיד שלי? האמת, לא הרבה. זה מאוד מוזר, מה שקורה פה. הכל מאוד סודי, מאוד ממודר. נכנסים למערכת בתפקיד אחד ואז מועברים לתפקיד אחר, ולא ברור אם הכל חלק מתוכנית גדולה של הבוס או מסתם בלגן.

החלק השני של העבודה, אחרי מיון וסינון הסרטים, הוא שלב התיוג. אני צריכה לקחת כל סרט ששרד את הסינון, לתת לו כותרת, להגדיר את המאפיינים שלו ולתאר בקצרה את המתרחש. אני מתייחסת לזה ברצינות רבה: השם צריך להיות תיאורי, אבל לא יותר מדי. צריך לשמור על אמינות, ולהימנע מהבטחות בלי כיסוי. למשל, אני אף פעם לא מבטיחה Big Dick אם הוא לא ממש גדול. אבל ממש־ממש. הרי סתם גדול יש פה לכולם, זה חלק מתנאי הקבלה. אני משתדלת גם לא לנסות להצחיק עם משחקי מילים וכאלה. אנחנו לא מתעסקים פה בקומדיה. אין שום דבר מצחיק בלהכניס את הדברים האלה לתחת.

אגב תחת, עם הזמן פיתחתי לא מעט ריספקט לבחורות שבסרטונים האלה. הן משקיעות ומתייחסות לכל העניין כאל קריירה, אחרת זה לא היה הולך כל כך חלק. אני בטוחה. מגיל 12 הן חזק בעניין, כמו המתעמלות הרומניות. אימון ואימון ואימון. אבל אצלנו, חשוב לומר, הכניסה - ולא משנה מי נכנס ולאיפה - היא מגיל 18. איך אני יודעת לזהות? ובכן, תחושה פנימית.

בסוף העבודה נגמרת, וכל מה שנשאר לי לעשות זה לראות את מלאכתי מוצגת על המסך. ברגעים האלה אני מרגישה כמו אמא. אמא שנתנה לילד שלה את הפוש האחרון לפני שפרש כנפיים ויצא אל העולם לזיין אמא של מישהו אחר.