שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    במצולות הנפש: כך נגעתי ב"דקר" וניצלתי
    רק 100 דולר - מחיר הטיסה מפריז לגיברלטר - הפרידו בין כתב "במחנה" לבין גורלם המר של 69 אנשי הצוות בצוללת. 40 שנה אחרי טביעת ה"דקר", הוא משחזר את היום בו כמעט עלה לצלילה האחרונה, ומספר על המחשבות שלא מרפות מאז

    ב-15 בינואר 1968 עמדתי לעלות על הצוללת "דקר" בנמל גיברלטר ולצלול איתה עד חיפה. הייתי בן עשרים. היום, ארבעים שנה אחרי, לאחר שכבר עברתי את גילאי הבינה, העצה והזקנה, השאלה "מדוע דווקא אני ניצלתי", מציקה לי יותר מתמיד. סבתא שלי, שנפטרה שלוש שנים לפני אותו התאריך, נהגה לומר ביידיש שמי שגורלו להיתלות - לא יטבע, ומי שגורלו לטבוע - יטבע, בסופו של דבר, גם בכפית תה. מאז אני נזהר מלולאות אקראיות, חבלים וכפיות. סוג של הומור שחור.

     

    חיינו רוויים באין-סוף תהיות על גורלנו. לשאלה "מה היה קורה אילו..." יש וריאציות רבות. היסטוריונים מתרחקים מסוג כזה של שאלות, אבל נטיית הלב הסקרנית דווקא חוזרת אליהן שוב ושוב. הרבה שנים שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו רס"ן בונימוביץ', קצין התקציבים של מקח"ר, היה מאשר את אותם מאה הדולרים שהיו מאפשרים לי לטוס מפריז לגיברלטר? מה היה קורה אילו דובר צה"ל דאז, אל"מ פנחס להב, היה לוקח על עצמו את התשלום בעבורי? מה היה קורה אילו הייתי מתפתה להעמיס את הסכום הגדול הזה על חשבוני הדל כחייל ומממש את הנסיעה שכה רציתי בה? ובעיקר: למה ההצעה לצאת למסע ה"קסום" הזה נפלה דווקא עליי?

     

    אכן שאלות קשות, טמירות, אפוקליפטיות, הנשזרות אל תוך לולאת הגורל הנעלם - ותשובות אין. הרבה שנים לא ידעתי איך לקטלג את עצמי בתוך האירוע הזה. הרי מבחינתי הוא בעצם לא בא לעולם. האם אני יכול לכנות את עצמי ניצול של ה"דקר"? האם אני רשאי לראות בעצמי חלק מהתרחיש הטראגי הזה מבלי שהייתי בו ממש? רק לפני כחודש, עם צאת ספרי החדש, כיניתי עצמי בדף המצורף לספר "ניצול" של הצוללת. המרכאות פתרו את הבעיה במידה מסוימת בלבד; תחושת הבלבול נשארה.

     

    אתה מוכן לנסוע?

    הפרק הזה בחיי ממשיך לחיות בתוכי. המחשבות לא מרפות, השאלות נעשות חדות יותר. היו לילות קשים, בהם הייתי חולם על המים החודרים אט-אט אל תוך גוף הצוללת, על החמצן האוזל דקה אחר דקה, על תחושת חוסר האונים, מראה החברים המתעוותים לאור החשמל הגוסס, החנק, הזעקות, הריאות הקורסות המתמלאות מים מלוחים, מרים, ועוד מים. הייתי מתעורר מסויט. זו לא הייתה הפעם הראשונה.

     

    אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. זה קרה באילת, 12 שנים אחרי

    היעלמה של "דקר". ירדנו לנופש, אני ורעייתי. מישהו במלון הציע שנבקר במצפה התת-ימי. נסענו. הייתה שם צוללת צהובה, קטנה. היא ירדה לעומק שני מטרים ונעה קדימה על פס מתכת. ראינו בחלונות דגים מופלאים ממינים שונים. ולפתע זה הלם בי: זיעה קרה עטפה אותי, גופי התכווץ ונשימתי כמו הלכה ונעלמה. כאבים תקפו כל אבר בגופי. הייתי בפאניקה. התביישתי.

     

    בתעודת השחרור שלי כתבו שהצטיינתי בהצטרפות למבצעים קרביים. הוכשרתי בגולני, צנחתי 12 פעם, הייתי בקרב על ירושלים, נגעתי בין הראשונים בכותל, הייתי בחוד של חטיבה 7 במבצע כראמה, שכבתי במארבים בעמק בית-שאן בשיא מלחמת ההתשה שם, ספגתי הפגזות במוצבי התעלה והצטרפתי לפשיטה הראשונה של השב"כ וצה"ל על הקסבה של שכם. לא הייתי גיבור, אבל הייתי בין גיבורים. על כן שרידי המצ'ואיזם הצבאי נלחמו בתוכי בעוז בתחושת האימה שפשטה בי פתאום. אך לא יכולתי לעצור. הייתי חייב לצאת ומיד. הייתי חייב להפסיק את הסיוט שתקף אותי ללא אזהרה. זה היה התקף קלאסי של חרדה קלסטרופובית.

     

    על המיטה במלון, עם כדור ואליום, החלו המראות מאז לעבור לנגד עיניי - בהירים, צלולים ומסויטים: ינואר 68'. הייתי בן עשרים. השמיים הביטחוניים היו בהירים מתמיד. מלחמת ששת-הימים הייתה מאחורינו, מלחמת ההתשה לפנינו. מדינת ישראל גדלה פי שלושה. צה"ל נראה כגוליבר שקם מרבצו. אמנם המצרים הצליחו להטביע את המשחתת "אילת" חודשיים וחצי לפני שנעלמה ה"דקר"; אמנם 47 קצינים ומלחים נהרגו בהתקפה, אך תגובתו של צה"ל הייתה קשה: כוחותיו הרסו את מתחם בתי הזיקוק ומאגרי הנפט בעיר סואץ. התשלובת התעשייתית הגדולה ביותר במצרים בערה שלושה ימים.

     

    בחודש בו נעלמה ה"דקר", הייתה בארץ תחושה של ניצחון היסטורי. ב-16 בחודש, יום אחד לאחר שהייתי אמור להצטרף לצוללת בגיברלטר, שוחררו אלפי חיילים מצרים שנפלו בשבי במלחמת ששת הימים. הייתי מאוד מאוכזב מהעובדה שלא נסעתי. כעסתי על כל העולם. במיוחד על אלה שגרמו לי להפסיד את חוויית חיי בגלל ויכוח על מאה דולרים. אך תפקידי ככתב צבאי בעיתון "במחנה" חייב אותי להצטרף לאירוע חילופי השבויים שהתרחש בקנטרה, בצפון התעלה.

     

    שבוע קודם לכן נפגש שר הביטחון, משה דיין, במחנה עתלית עם מאות הקצינים המצרים השבויים. דיין, "דער עראבער", פנה אליהם באנגלית ודבריו תורגמו מיד לערבית בניב המצרי. הדברים היו כנים, כמעט אישיים. הוא סיפר כי היה אסיר - שבוי בעצמו ונידון לעשר שנות מאסר בכלא עכו, כאשר נתפס על-ידי הבריטים עם נשק, והוסיף שהוא מבין את ההתרגשות שלהם לקראת השחרור. "מלחמה היא מלחמה", אמר, "וחופש הוא חופש". עוד הוסיף: "המלחמה בינינו לא הייתה חיונית. אפשר היה למנוע אותה. היא פרצה על סמך מידע כוזב שהעבירו הרוסים למנהיגיכם. אני מאמין שיש דרך לדו-קיום". הייתה אווירה של סוף עונה, למרות שהחורף היה בעיצומו.  


    מתוך: ארכיון "במחנה"

     

    את האירוע, במהלכו קיבלתי את ההצעה-פקודה להצטרף ל"דקר", אני זוכר כמו היום: פרי רוזנפלד, המעצב הגרפי המיתולוגי של "במחנה", חגג יומולדת. הייתה אווירה חמה. ושם, בין פרוסת עוגה יבשה לבין כוס לימונדה ממותקת, ניגש אלי יצחק לבני, העורך הראשי שקיבל אותי לעיתון, תקע בי מבט שואל-פוקד מעל משקפיו ואמר: "יוסי, יש הצעה שכתב 'במחנה' יצטרף לצוללת 'דקר' בגיברלטר. אתה מוכן לנסוע?"

     

    הייתי צעיר, רזה ורעב ולא היו לי שום היסוסים או לבטים. מבלי לחשוב עניתי מיד בחיוב. אושר גדול הציף אותי, במיוחד לאחר שלבני הסביר שתחילה אטוס לפריז, במטוס חיל-האוויר, ומשם, לאחר יום, אצא בטיסה לצוק גיברלטר. "יהיה עליך להחליף את ערן שורר, הכתב הצבאי של 'קול ישראל'", אמר לבני, "הוא יחזור ארצה בטיסה ואתה תקבל את המיטה שלו".

     

    כתם של שמן בים

    המחשבות על עיר האורות ועל המסע בצוללת השתלטו עליי לחלוטין. צריך להבין: בביתנו שבטבעון לא היה אז אפילו טלפון, שלא לדבר על אוטו או טלוויזיה. התייחסתי למשימה ברצינות. למחרת מיהרתי לערוך לעצמי סמינר קצר בנושא צוללות. מתוך ספרים וכתבי העת שמצאתי בספריית מטכ"ל למדתי ש"דקר" היא אמנם צוללת בריטית ישנה שנבנתה עוד בשיאה של מלחמת העולם השנייה - אבל, היא שופצה באופן יסודי יחד עם אחותה "דולפין" במשך שנתיים במספנות חיל-הים הבריטי והותאמה לצרכי חיל-הים הישראלי. צמד הצוללות אמור היה להצטרף לשתי הצוללות המיושנות של החיל, שאחת מהן, "תנין", אף הנחיתה כוח קומנדו בנמל אלכסנדריה במהלך מלחמת ששת-הימים.

     

    צריך לומר כאן, שלא הייתי הכתב הראשון של "במחנה" שנגע ב"דקר". ידין דודאי, לימים, פרופסור לחקר המוח במכון ויצמן, הקדים אותי. הוא התגייס שנתיים לפניי, והיה כתב בכיר בעיתון. ידין נשלח לפורטסמות', לבקר בצוללת בעת השיפוצים. מהכתבה שלו, שפורסמה כשנה לפני טביעת "דקר", למדתי הרבה. בעיקר תפס את עיני המשפט שדיווח כי בצוללת יש 5,000 שלטים כתובים באנגלית. לכן, כך כתב, לצוות הישראלי היה קושי ראשוני להפעיל את הצוללת. אנשי הצוות שהתאמנו באנגליה אמרו לדודאי שהם מצפים בכיליון עיניים להגיע ארצה ולהחליף את הכיתובים לעברית. בדיעבד, שאלתי את עצמי שנים רבות לאחר מכן - האם יש למידע הזה איזה צל של קשר למה שאירע אחר כך...

     

    על אובדן הקשר עם הצוללת נודע לי מהרדיו. אני זוכר שהיה יום שבת. ישנתי שינה עמוקה בבית הוריי בטבעון. יומיים קודם לכן הצטרפתי לצנחני מילואים ששכבו במארבים על גדות הירדן, ליד קיבוץ כפר רופין. זה היה מארב בטן קלאסי. היה לילה חורפי, גשם דק ירד והמילואימניקים, שהיו הרבה יותר מבוגרים ממני, נרדמו. מרוב פחד נשארתי ער כל הלילה. סיפרו אז על מקרה שמחבלים שחטו חיילים שישנו במארבים. הציבור לא ידע דבר.

     

    ביום שישי חזרתי הביתה להכין את הכתבה, אבל הייתי עייף מאוד ונרדמתי בבגדיי. טלטלה רכה העירה אותי. היה בוקר מעונן של יום שבת. אבי אליעזר, שנהג להקשיב למהדורת החדשות המוקדמת, עמד מעליי. הוא ידע על נסיעתי המיועדת. ראיתי תדהמה בפניו. "יוסי", כך אמר לי, "הודיעו שהצוללת 'דקר' נעלמה...".

     

    הרגשתי כמו האיש התלוי, שהחבל שלו נקרע רגע לפני שהלולאה מרסקת את מפרקתו. הייתי המום, אבל במידה שאפשרה לי לקום, לארוז ולחזור בטרמפים לתל-אביב. זה היה ב-24 בינואר 68'. מזג האוויר היה סגרירי. לא חשבתי מחשבות גדולות על הגורל. למחרת הצטרפתי עם כתבים נוספים של "במחנה" וגלי-צה"ל לחיפושים אחרי הצוללת. מטוסים וספינות של חיל-הים ניסו לאתר במים כתמי שמן וחפצים מזהים אחרים בגזרה ימית רחבה, שהתמקדה בין כרתים לקפריסין. היינו בתוכם. הממצאים המעטים שנמצאו, התבררו בעליל כלא רלוונטיים. חזרנו למערכת לדווח. בינתיים, קרובי משפחה וידידים, שידעו על נסיעתי המיועדת, נותרו בהלם לנוכח הבשורה. רובם חששו להתקשר הביתה. וכזכור, גם לא היה לנו טלפון.

     

    בתוכי כל העת

    ביום רביעי, חמישה ימים לאחר ההודעה על אובדן הקשר עם ה"דקר", הגיעה לנמל חיפה הצוללת התאומה "דולפין". גם היא שופצה בפורטסמות', במקביל. לבני שלח אותי לקבל את פניה. לא חשבתי אז על סימבוליקה שחורה. הייתי רגוע וענייני. אבל האווירה על המזח הייתה עכורה, בדיוק כמו מזג האוויר. אניות לא צפרו ברכת ברוך הבא, ספינות הנמל לא התיזו מים, כמקובל. גשם ירד על הרציף. מפקד חיל הים דאז, האלוף שלמה אראל, ועמו כמה קצינים בכירים, המתינו לצוללת ליד המזח. ראיתי את הגשם מכה בפניהם בחוזקה. ארבעה שבועות קודם לכן החליף חיים בר-לב את יצחק רבין בתפקיד הרמטכ"ל. עובדת היעדרו מהרציף לא הציקה לי אז כלל. היה הבדל מנטלי בין הצבא של אז וזה של היום. אינני בטוח באיזה צד אני בעניין הזה.

     

    בשעה עשר בדיוק נקשרה "דולפין" למזח. כבש ארוך וצר הורד. כעבור חצי דקה כבר היו קציני הצוללת על הרציף. הצדעה קצרה, לחיצת יד וחיוך עידוד מאופק. אחריהם ירדו גם אנשי הצוות למפגש עם קרוביהם, שלא ראו אותם חודשים רבים. בין מקבלי הפנים היו גם בני משפחות ה"דקר". היו לחיצות יד, חיבוקים נרגשים והתייפחויות חנוקות.

     

    ירדתי עם מפקד חיל הים וקציניו אל תוך הצוללת. הצטופפנו בתאו הדחוס של המפקד, רס"ן אברהם דרור, שכינויו "איוון". דרור קיבל צל"ש רמטכ"ל על מנהיגותו כמפקד ה"תנין" במלחמת ששת-הימים. כאשר קיבלה ה"דולפין" שלו את ההודעה על ניתוק הקשר עם "דקר", היא הצטרפה לחיפושים וסטתה מנתיבה המקורי. אך לאחר מספר ימים, מכיוון שלא נמצא דבר, קיבל דרור פקודה לצאת לכיוון חיפה.

     

    למען המסורת הושקו בחדרו של המפקד כוסיות לחיי הצוללת החדשה - אולם שמחה לא הייתה. אנשי ה"דולפין" נפרדו מה"דקר" בנמל פורטסמות', וכעבור שבוע יצאו לדרכם ארצה. בגיברלטר עגנו בסך הכול יום אחד. ההוראה הייתה להגיע לחיפה בשיוט מעל פני המים. ההפלגה הייתה קשה, כך שמענו. סערות כבדות פקדו את האזור. אנשים שנדרשו לצאת לסיפון, חייבים היו לקשור את עצמם בחבלים.

     

    גם מי שנותר במיטות חייב היה להיקשר בחגורות כדי לא להישמט. ב-27 בחודש, כאשר נודע להם דבר היעלמה של "דקר", הם היו בין סיציליה לכרתים. איוון סיפר שבתחילה הם לא דאגו. התופעה

     לא נחשבה נדירה. "קיווינו שהקשר יתחדש בתוך כמה שעות", אמר והוסיף כי הוא ואנשיו הכירו היטב את קציני ה"דקר" וידעו כי הצוללת האחות נמצאת בידיים טובות. ה"דקר" עצמה, כך אמר, הייתה כשירה להפלגה ועמדה בכל המבחנים לפני שיצאה לצלול ארצה. אלא שהשעות עברו ו"דקר" לא שיגרה כל אות חיים. סגל הפיקוד, סיפר איוון, השתדל לכלוא את חששותיו. לא להדאיג את שאר אנשי הצוות. לאחר כמה ימים, כינס אותם דרור במקום הכי רחב בצוללת, ובישר על היעלמות ה"דקר". האנשים ניסו להעלות השערות שונות ומשונות לסיבת אבדן הקשר.

     

    המחשבה על מה שקרה דיכאה את רוחם. מפקד חיל הים הקשיב לדרור בדממה. הוא היה בעל ניסיון ימי רב, הפליג בצי הבריטי במלחמת העולם השנייה. גם קציני המטה שלו הקשיבו בפנים רציניות, חתומות. נקפה שעה. ב-24 בינואר הופסקו החיפושים. אנשי צוות הצוללת "דקר" הוכרזו נעדרים. 40 שנה לאחר מכן, אחרי שכבר אותר מקום שקיעתה של הצוללת (אך חידת טביעתה לא נפתרה), אני עדיין מלא חרדה ואימה - כאשר אני נכנס לים, כאשר דלת המעלית נסגרת עליי, או כאשר המטוס מנתק את עצמו מן הקרקע הבטוחה.

     

    מי שמאמין באמונות טפלות, יכול לומר כי קללת ה"דקר" השיגה בסופו של דבר גם את האנשים שרק ברגע האחרון לא הצטרפו למסעה. כתב הרדיו ערן שורר נפטר מסרטן בייסורים; רעייתו של עיתונאי נוסף, שאמור היה להצטרף, נהרגה בנסיבות קשות, ואני - שניצלתי על חוט השערה של מקריות מסתורית - איבדתי בתאונת דרכים את בני הבכור מנישואים ראשונים והוא בן שלוש וחצי. זה היה שבע שנים אחרי היעלמה של הצוללת. אכן, לא הייתי ב"דקר" - אבל היא בתוכי כל העת.

     

    ספרו של יוסף ארגמן "מלחמת הצללים" - 25 פרשיות מודיעין וביטחון - ראה אור בימים אלה בהוצאת משרד הביטחון 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מאה דולר הפרש: יוסי ארגמן
    ארכיון במחנה
    המצפן של ה"דקר"
    צילום: דובר צה"ל
    מומלצים