די לתקן את העולם

קץ מלחמת העולם נראה מבטיח במיוחד עבור אנה פאוקר. אמנם המלחמה בלעה את בעלה, שחוסל על-ידי סטאלין במהלך ביקור בברית-המועצות בתוקף תפקידו כעורך ביטאון קומוניסטי מוביל, ואת רומניה מולדתה הותירה מצולקת, מרוששת ושסועה, אבל אנה עצמה טיפסה כעת במהירות מטיאורית במעלה ההיררכיה של המפלגה.

ב-1947, 20 שנה לאחר שצורפה לוועד המרכזי ושש שנים לאחר שריצתה חמש שנות מאסר ועינויים, היתה פאוקר למזכירת המפלגה הקומוניסטית הרומנית ולאשה הראשונה בהיסטוריה שכיהנה כשרת חוץ במדינה כלשהי. למעשה, היתה לאדם החזק בארצה, ותוך זמן קצר הכתיר השבועון "טיים" את המורה לעברית לשעבר כאשה החזקה בעולם.

החיים בפסגה נמשכו חמש שנים. ב-1952 נשללו באחת שלל התארים והמישרות של מי שנולדה כחנה רבינוף וגדלה במשפחה אורתודוקסית בבוקרשט, שם גם יצאה למרד הראשון שלה כשהתעקשה, ובהצלחה, ללמוד בחדר יחד עם הבנים בשכונה שגדלה בה. כעת, בדמדומי שלטונו של סטאלין והיא בת 61, מי שעד לא מכבר חרצה גורלות של מיליונים סולקה מהמפלגה והושמה במעצר-בית, שם גם הוציאה את נשמתה שמונה שנים מאוחר יותר, גלמודה, ערירית ונשכחת מלב.

אנה הכריזמטית וברוכת הכשרונות היתה יכולה לנהל את חייה אחרת, אילולא תקף אותה וירוס אלים, נגיף המתמחה בתקיפת יהודים, חיידק שמאז חורבן הבית לא חדל לפשוט וללבוש צורה, בעודו מרומם את התמימים שבינינו לשיאים של אופוריה רק כדי להטיח אותם, בסופו של דבר, לשאול תחתיות. שמו של הסינדרום הוא תיקון עולם.

במקרה של פאוקר, פירוש הדבר היה שמגיל צעיר היא סבבה בערים ובכפרים כדי לעודד שביתות, לשבש את מהלך החיים ולשקוד על הרס ההווה כדי לבנות את המחר, מתוך אמונה יוקדת שבידי אנשים כמותה להביא גאולה לעולם. כאשר התגלגלה במהלך המלחמה למוסקבה, עברה שם בחפץ לב אינדוקטרינציה נוספת כדי להביא לארצה את בשורות המארקסיזם, הלניניזם והסטאליניזם. בסופו של דבר החשידה פאוקר את עצמה על הקרמלין – בין השאר, מפני שאפשרה יציאת יהודים לישראל – והשניאה את עצמה גם על הרומנים, בכך שעזרה להשליט עליהם משטר עוד יותר חשוך משל הפאשיסטים שרדו בהם עד סוף המלחמה.

"וכי אפשר למצוא איזה מכנה 'יהודי' משותף לבני-אדם כגון מארקס, לאסאל, רוזה לוקסמבורג, טרוצקי, ראדק, קאמֶניֵיב, זינוֹביֵיב, סברדלוב, אוריצקי, ליטבינוב, כגנוביץ', אנה פאוקר, סלאנסקי, יעקב ברמן, הילארי מינץ, ראקושי, ליאון בלום, הרולד לאסקי, כהן-בנדיט – חוץ מעצם העובדה המקרית שנולדו יהודים?", שאל ההיסטוריון יעקב טלמון בספרו "מיתוס האומה וחזון המהפכה". טלמון עצמו חיפש את התשובה במה שהוא כינה "הנברוזה היהודית", שהיתה מענה לנברוזה הנוצרית: הזעם על הסירוב היהודי להכיר בכך שהעולם כבר נגאל על-ידי משיחם.

אלא שווירוס תיקון העולם תקף את היהודים, וביתר שאת, במרחבי העולם המוסלמי תחילה. שם פותחה תורת הקבלה שהתיימרה – קשה להאמין – להפקיד בידי בשר-ודם את מלאכת שיפוץ העולם שנפגם, לשיטת המקובלים, במהלך בריאתו. נזקה הכבד של כפירה מופלגת זו בתפקידו הצנוע של האדם בעולם לא איחר לבוא, כאשר חכמיה המליכו עליהם את משיח השקר שבתאי צבי שהוביל אותם, את היהדות המאמינה, ובוודאי את הרעיון המשיחי עצמו, אל משבר שנמשך עד עצם היום הזה.

גרשום שלום טען שהשבתאות ערערה גם את חומות הגטו עצמן, מבפנים. שלום התכוון לכך שהזעזוע השבתאי טמן בחובו את זרעי ההתנערות מהמסורת, שנבטו ביתר שאת בעידן ההשכלה. במבט לאחור ברור שגם היהדות החילונית, שפרצה מן הגטו, התיימרה לעתים קרובות לא רק לברוא יהודי חדש ולא רק לשקם את יחסי היהודים עם סביבתם, אלא גם לתקן את העולם עצמו.

גם אם קשה להוכיח טיעון כזה, נראה שסינדרום תיקון העולם הנאיבי, היומרני, ובעיקר ההרסני, שבו לקתה אנה פאוקר, תקף יהודים הרבה יותר משתקף לא-יהודים, וללא ספק הפך בדיעבד עבור שונאי ישראל לקרדום לחפור בו.

מחלוקת אמיתית

ראש וראשון לגורל הכל-כך יהודי, שפקד בדרך זו את מי שעשו הכול כדי לנוס מיהדותם, היה ליאון טרוצקי. על כך שמוצאו היהודי שיחק תפקיד חשוב באובססיה, בפאראנויה ובשנאה העזה שרחש כלפיו סטאלין, אין כיום עוררין. המפליא הוא שבצד הבדלי האישיות התהומיים בין שני אישים אלו, היה גם המרכיב האידיאולוגי-נפשי של תיקון העולם. המחלוקת בין השניים באשר לדחיפות, ואף עצם הנחיצות, שבהפצת המהפכה בכל העולם, כפי שדרש טרוצקי, בניגוד לסטאלין שתבע להתמקד בביסוס הישגי המהפכה בברית-המועצות, היתה אמיתית.

האם שאף טרוצקי לתקן את העולם כולו משום שהיה נצר לעם אשר מאז חורבן מקדשו ינק עם חלב אמו את האקסיומה שלפיה העולם פגום, אף שנברא שלם ונועד להיות מושלם? והאם היה סטאלין אדיש לגורל העולם הגדול משום שהנצרות שספג כפרח-כמורה בגרוזיה – גם אם בסופו של דבר כפר בה – האמינה שהעולם כבר נגאל, גם אם היהודים קשי-העורף ממשיכים להתכחש לכך?

הפער שבין השאיפה היהודית לתיקון עולם, לבין ההנחה הרווחת בעולם הנוצרי שהעולם כבר נגאל, הקרין והשאיר את חותמו גם על גורלם של יהודים אחרים, שסטאלין חיסל אותם מאוחר יותר: משליטי הונגריה וצ'כוסלובקיה בלה קון ורודולף סלאנסקי ועד אנשי רוח ברוסיה גופא, מהמשורר פרץ מרקיש ועד השחקן שלמה מיכואלס.

כמובן, כל הכללה בהקשר זה תהיה חסרת שחר: הרי המרכיב הרציונלי ברדיפת המהפכנים היה במקרה הטוב שולי, רוב הנרדפים לא היו יהודים כלל ורוב הנרדפים היהודים לא היו אידיאולוגים או אפילו אנשי ציבור מובהקים. אף על פי כן, ניתן לומר שממארקס ואילך, בקרב בעלי ההשקפה השמאלית השואפים לתיקון עולם התבלטו יהודים; בקרב רודפיהם התבלטו לא-יהודים; ובעימות ביניהם שיחק תפקיד-מפתח המוצא היהודי – על אף היותו מודחק, מוכחש ואף נרמס.

דמיון מפליא

היומרה היהודית לתקן עולם לא הוגבלה לרדיקלים החברתיים של מזרח אירופה. אילי-הון לקו בה לא פחות מן האדוקים שבקומוניסטים.

ואלטר רתנאו, שירש את חברת AEG , הטיף לתכנון חברתי, לאיסור ייצור מותרות ולשילוב ההון הפרטי בתכנון מדיני, כדי שהכול יזכו לחיי רוח עשירים. סופו של רתנאו – שבמלחמת העולם הראשונה ניהל את כלכלת גרמניה, לאחריה היה שר החוץ, ובתוך כל אלו קרא ליהודים להתבולל בקרב הגרמנים – שנרצח על שום יהדותו.

ג'ורג' סורוס עודנו איתנו, אבל הדמיון בינו לבין רתנאו מפליא. אמנם המיליארדר היהודי-הונגרי-אמריקני לא ירש את הונו אלא צבר אותו בעצמו כסוחר מט"ח, אבל גם הוא ניחן בהשכלה פילוסופית ובשאיפה לחלוק את הצלחתו עם העולם הסובב אותו, גם הוא נוהג להזיל דמעות תנין על עוולות הקפיטליזם, וגם הוא לא נחה דעתו עד שעשה מעשה והקים את ה-Open Society Foundation, שבאמצעותה תמך בשנות ה-80 בתנועות חופש כגון סולידריות בפולין ואמנה-77 בצ'כוסלובקיה. לאחר נפילת הקומוניזם רתם סורוס את הונו להנחלת ערכי הניהול בעולם הפוסט-קומוניסטי ולפיתוח תשתיות בעולם השלישי, כל אלו בהיקף כספי כל-כך גדול שסורוס היה למושיט סיוע-החוץ האזרחי השני בגודלו בעולם אחרי יפן ולפני (!) ארצות-הברית.

סורוס אמנם בולט משכמו ומעלה בבוטות ובהיקף שבהם הוא מתיימר לתקן את העולם, אבל האמת היא שמבחינת מתנגדיו – הבולט בהם הוא מנהיג מלזיה מהטיר מוחמד – שאינם מצליחים להסוות את קנאתם האנטישמית, סורוס הוא חלק מאינטרנציונל יהודי שמנסה לכפות על העולם את ערכי הגלובליזציה. מבחינתם, יהודים כגון ראש הבנק העולמי ג'יימס וולפנזון, האיש החזק בקרן המטבע הבינלאומית סטנלי פישר, הכלכלן מילטון פרידמן, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי אלן גרינספן, או רוברט רובין ולארי סאמרס, שכיהנו כשרי אוצר של ביל קלינטון, מצטרפים יחד למאמץ יהודי גדול לתקן את העולם מבלי שאיש ביקש זאת מהם.

ההנחה הזו היא חסרת שחר ויהדותם של חלק מאישים אלו אינה הרבה יותר ברורה משהיתה יהדותו של טרוצקי, אך כל זה אינו משנה כלל, והגלובליזציה נתפשת כיומרה יהודית לתקן את העולם.

"התנדבותו" של איש ה"ניו-יורק טיימס" תום פרידמן לספק לגלובליזציה מעין מניפסטו מוסרי (ספרו "הלקסוס ועץ הזית"), ובו שירי ההלל לסייברספייס כמרחב אלוהי ולברוקרים האלקטרוניים כמאיצי הדמוקרטיזציה בעולם, עוד תתרום את שלה להכפשת הגלובליזציה בידי אנטישמים, כמכשיר השתלטות בידי ה"יהדות הבינלאומית".

בכל דור ודור בעידן המודרני התיימרו יהודים לתקן את העולם. אבות תנועת הרפורמה האמינו באמת ובתמים שפיזור היהודים הוא הגאולה עצמה, לא רק של היהודים אלא של העולם כולו, שזוכה לדשן רוחני הודות להימצאותם של היהודים בקרבו. גם אנחנו הישראלים לא טמנו את ידנו בצלחת, כאשר אימצנו את חזון המזרח התיכון החדש.

דרישה במופלא

לא רק שלום בינינו לאויבינו התיימרנו לכרות באותם ימים סהרוריים, אלא גם בינם לבין עצמם, על-ידי החדרת הערכים המערביים של חופש תנועה, התאגדות, דיבור ובעלות בדלתם האחורית של משטרים שבמקרה הטוב לא היה להם עניין בכל אלו, ובמקרה הרע – והנפוץ – הם היו עבורם סדין אדום. אין פלא שסופה של היומרה הגדולה דאז לתקן את העולם הוא שפיכות הדמים שעוברת עלינו כעת. מי שמתיימר לתקן את העולם, ממש כמו מי שיוצא לכבוש אותו, סופו שהעולם יבלע אותו.

איך זה קרה לנו? איך זה קרה לאנה פאוקר, לרפורמים, לרתנאו, למנהיגי מרידות הסטודנטים בשנות ה-60, לרב האורתודוקסי והמתימטיקאי ריצ'רד שוורץ, הקובע בספרו "Judaism and Global Survival", שהיהדות מחזיקה את המפתח לתיקונו הסביבתי של העולם, שמטרתה להוציא את אלוהים מתחומו הצר של בית-הכנסת כדי לקדם את ערכי המוסר והחברה.

היומרה לתיקון העולם נשמעת טהורה, תמימה ורצופת כוונות טובות, אך בפועל היא דורשת במופלא מאיתנו. אדם נדרש בראש ובראשונה לדאוג למוסריותו-שלו, ואחר-כך למוסריותה של החברה שהוא חי בה. נראה שבניסיון להפליג אל מעבר לאלו יש התרסה כלפי אלוהים עצמו, מעין בניין מיגדל גבוה וראשו בשמים, גם אם לא כדי לכפור באלוהים אלא "רק" לעזור לו לתקן את שנפגם, לכאורה, במלאכתו.

אילו רצה אלוהים שנעסוק בתיקון העולם הגדול, לא היה מעלה אותנו ממצרים, אלא משאיר אותנו בה כדי לתקן את משטר העריצות שלה. נראה שגם אנחנו, כמו אבותינו, ניטיב לעשות אם נעסוק במקום בתיקון העולם בתיקון עצמנו, כי תיקון העולם הוא מחלה, מחלת רוח ואם תרצו, מחלת נפש: מחלת נפש יהודי.