זוגיות הומואית: עוצו עצה ללסבה ולאוחצ'
איך זה שגייז לא מצליחים לשמור על מונוגמיה? טוענים שהם מראש חוצים את גבולות הנורמה, ולא חוששים להחצין או 'לחגוג' את המיניות המופגנת שלהם. אבל מחקרים חדשים יותר מראים שדווקא אצל גייז יש חזרה למבנה משפחתי זוגי, בעיקר כשהם רחוקים מפיתויי העיר הגדולה
כולם היו מאוחדים בדעה שהניסיון להבין זוגיות בין בני זוג מאותו המין שונה לחלוטין מכל דבר אחר שאנחנו מכירים. תשכחו מהמודלים הסטרייטיים של זוגיות בינארית – הם הרי המצאה של הדתות, שבמילא מגרשות אותנו החוצה בבעיטה או בסקילה. בזה הם צודקים, לדעתי, ולו בגלל שעל זוג הומואים, או לסביות, מופעלת מערכת שונה לגמרי של לחצים והתמודדויות אחרות ברמה הכמעט יומיות. סוגיית ההורות, לא פעם ה"סופר-גלו" של מערכות יחסים כושלות, היא מורכבת ומסובכת עוד יותר, לא רק בגלל השאלה הטכנית של מי ייכנס להריון ואיך (זה קצת מסובך כשמדובר בשני גברים), אלא גם בסוגיות משפטיות שמחייבות זוגות גייז לעשות שמיניות באוויר כדי להירשם כהורים לילד משותף.
לארי, ביסקסואל בלונדי חתיך מאטלנטה, ניסה להסביר לי מה לעזאזל קורה עם הזוגיות ההומואית בארצות הברית. בניגוד מוחלט לחבריו לאקדמיה, לארי הוא לא הפלצן הגילמני המצוי שאני גאה להימנות עם שורותיו. הוא לא מאמין בפוסט מודרניזם ובהגדרות נזילות וגמישות של מגדר ומיניות, מעדיף את הגברים שלו שעירים ושריריים ואת הבחורות שלו עדינות ונשיות. אפשר לומר שהוא התגלמות של החלום ההומואי והסיוט ההומואי בעת ובעונה אחת, תלוי את מי שואלים.
דפוסי זוגיות של הומואים פריפריאליים
"הרבה חוקרים מנסים להסביר למה המודלים של זוגיות פתוחה כל כך פופולריים אצל הומואים", הוא הסביר לי אגב לעיסת קרקרים וגרבוץ אקראי שקצת הסיחו את דעתי. "איך זה שגייז לא מצליחים לשמור על מבנה מונוגמי? הטענה היא, שהומואים מראש חוצים את הגבולות של הנורמה, ולא חוששים להחצין או 'לחגוג' את המיניות המופגנת שלהם, כמו שהרבה חוקרים אוהבים להגיד", הוא הסביר ואני ניסיתי להתרכז. "אבל מחקרים חדשים יותר מראים שדווקא אצל גייז יש חזרה למבנה משפחתי זוגי, אינטימי ומונוגמי. המחקרים האלו בדקו גייז שחיים בפריפריה – לא אחת הם מהווים אחוז נכבד מהאוכלוסייה - ונתנו תמונת מצב שונה לגמרי לגבי שאיפות של אנשים לגבי זוגיות, וגם שוני מוחלט בדפוסים הזוגיים של הומואים פריפריאליים שברחו מהסצינה והשתקעו רחוק ממנה, בזוגיות 'רגילה' לכל דבר".

אבא, אבא וילד, חיים בוורוד ( ציור: רפי פרץ )
הביקורת הזו לא חדשה, שהרי כבר מתחילת דרכם, מחקרים שבודקים "הומואים" מחמיצים אלפי גייז שלא מוכנים להגדיר את עצמם ככאלה. החוקרים חיפשו, כמעט כמו תמיד, ממש מתחת לפנס, במעוז ההומוסקסואליות לכאורה, מרכז העצבים ההומואי של העולם החופשי: ניו-יורק. אבל הערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה הן לא בהכרח מדגם מייצג, ובטח שלא אוניברסלי וגורף, של זוגיות הומואית. יכול להיות שלארי צודק, וכל הקטע הזה של זוגיות פתוחה הוא לא יותר מאשר טרנד מקומי, שמאפיין בעיקר מקומות בהם הקהילה קטנה יחסית והסצינה נגישה ומתירנית מדי?
"זה לא הגיוני", חשבתי לעצמי. אני שומע על זוגות ששוכבים עם אחרים כל הזמן, עד שכבר כמעט השתכנעתי שזה הדבר היחיד שמחזיק מעמד אצלנו. אבל מצד שני, כשניסיתי להסתכל על הזוגות, הומואים ולסביות, שמקיפים אותי, הבנתי פתאום שלאף אחד מהמעגל הקרוב אלי לא היתה מעולם מערכת יחסים פתוחה. גם במעגל החברים השני, שבו מבחר מייצג ודי מרשים, כל הזוגות מונוגמיים לחלוטין. אז יכול להיות שהזוגיות הפתוחה וה"טרנדית" היא בסך הכל עניין מקומי, של כמה מאות זוגות רעשניים? שאנו לא שומעים על זוגות יציבים, נאמנים, רק בגלל שהם לא נמצאים בכל מסיבה ובכל מועדון, ולא מפציצים את האינטרנט בהודעות "מי לשלישייה עכשיו ברוטשילד"?
ההרצאה הבאה, "לסביות, הגמוניה והאני האחרת: ארגז הכלים של ההטרוטופיה ההטרוסקסואלית הפטריאכלית", גרמה ללארי ולי לקפוץ לבר הסמוך ולנסות לתהות על שאלות פילוסופיות תוך לגימת בירה ובליסת בוטנים. לגמרי במקרה פגשנו שם את סוניה – בוצ'ה עם שאיפות – שכותבת טור קווירי למקומון הומואי נטול תמונות ומלא מאמרים. בטור שלה, "עוצו עצה ללסבה ולאוחצ'ה" (תרגום חופשי, ותודה למירי על העזרה), עונה סוניה לפונים היקרים השוטחים בפניה את מכאובי ליבם ומנסה לנתח תופעות חברתיות וסוציולוגיות בהקשר של הקהילה הגאה.
אהבה היא עניין של מיקרו-גיאוגרפיה?
גם סוניה, כמו לארי, מאמינה שהגייז בפריפריות חיים בזוגיות נעימה יותר ויציבה יותר. "המחקרים החדשים ביותר מראים שהומואים מתבגרים, צעירים או כאלו שנשארו בארון וחיים בפריפריות, סובלים מהתנכלות והומופוביה מצד הסביבה", היא ציטטה את מיטב המגזינים שאני תמיד קונה ואף פעם לא מספיק לקרוא. "לעומתם", היא המשיכה, "הומואים בעיירות וביישובים מרוחקים מתארים את חייהם כמשהו עשיר, מלא ומאושר, ובדרך כלל הם מנהלים מערכות יחסים ארוכות, מונוגמיות ויציבות לפחות כמו אלו של הסטרייטים – בוודאי מול הסטרייטים בערים הגדולות".
אז יכול להיות שאהבה היא עניין של מיקרו-גיאוגרפיה? שכמה קילומטרים המפרידים בין "המרכז" לבין "כל היתר" משנים משמעותית את תפיסות העולם שלנו, את הגישה שלנו לחיים ואפילו את חיי האהבה שלנו?
מאז נוצרה התנועה הגאה, בשנות ה-70 וה-80 בעיקר, ההומואים נעו תמיד מהפריפריות לעבר מרכזי הערים, שנחשבו משוחררים יותר, חופשיים יותר. היום נרשם דפוס שונה לגמרי, של חזרה לפריפריות. אחרי הרבה שנים, החבר'ה שחרשו את העיר (והעיר אותם) חוזרים הביתה, לחצר הגדולה, למרפסת ולערימות החציר. ועם המעבר הזה, ההגירה האיטית אבל היציבה והמורגשת, נוצרות גם חברויות חזקות. אנשים מבינים שהם צריכים זה את זה ולא מחליפים חברים וידידים כל שני וחמישי.
זה נכון גם להומואים, כנראה כמו לכלל האוכלוסיה.
- רוצים לקרוא עוד רשימות של הומואים ולסביות על יחסים? הקליקו כאן