שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לבעוט לבחורה בראש
    לפני שנוי ברחה משם, כנראה בשביל למצוא עורך דין, הספקתי למלמל "אני מצטער". סיפרו לי שהיא סבלה מזעזוע מוח, וביליתי שנה בלהתחבא מאחיה הגולנצ'יק

    כמו בכל תיכון ישראלי שמכבד את עצמו, גם בבית הספר שלי שיחקו במשחקים שעיקרם כאפות. היה משחק בשם "קפד ראשו", שבו כל הילדים חוץ מאיזה טמבל כמו ירון וייס היו עומדים סביב ירון וייס, שהיה יושב בראש מורכן ומקבל כאפה, והתפקיד שלו היה לנחש ממי; כאפה הגיעה לך מכל אחד שפגשת, כולל כמה מורים וסגן המנהל, גם אם הגעת לבית הספר עם תספורת חדשה; ולפעמים קיבלת כאפה כי הנחת יד על המשענת באוטובוס אחרי שהכריזו שאסור, או כי נכנסת לכיתה, או כי קראו לך ירון וייס.

     

    כמובן שלא כל המשחקים כללו כאפות: חלקם כללו בעיטות. ומשחק הבעיטות הכי מטומטם והכי מסוכן כיכב לתקופה קצרה בסוף 95', והופסק אחרי זמן קצר בגלל שכבר התבגרנו, וגם בגלל שדפקתי לנוי אגוזי בעיטת וולה לפרצוף ופוצצתי לה את האף.

     

    המשחק הלך ככה: היית ניגש לבן כיתה לא ערס שיושב עם כובע מצחייה על הראש (קראנו להם כובעי אן.בי.איי כדי להבדיל אותם מכובעים שאתה חובש כדי להגן חלילה על הראש שלך מהשמש), ומתחיל לדבר איתו. ברגע הכי לא צפוי, עד כמה שאפשר לצפות וולה לכיוון הפנים - למשל כשהחבוש סיפר לך על אחותו ז"ל - היית בועט במצחייה שלו הכי חזק שאתה יכול ומעיף לו את הכובע מהראש. לרוב, עד שהוא הבין מה קרה כבר היית מחוץ לטווח סכין. כמובן שהיו גם כמה תקלות קלות, אבל אני היחיד שבעט לבחורה בראש.

     

    נוי אגוזי שקלה 45 ק"ג, ובמקרה היתה גם הילדה הראשונה שנישקתי אי פעם, אז חובבי הפרויד שביניכם יראו כאן מה שבא להם לראות. קלטתי אותה יושבת על ספסל צמוד לקיר עם כובע של היאנקיז, ניגשתי אליה ושאלתי מה נשמע.

     

    "בסדר", היא אמרה, "נרגעתי קצת מרבין".

     

    "וואלה", הנהנתי, ואז הרמתי את הוולה של החיים.

     

    ישר הרגשתי שהאף של נוי הוא לא מצחייה. רקמה נוקשה למחצה הפכה על הנעל שלי לדייסתית ונשמע קול פצפוץ חזק, ואז בום גדול כשהראש של נוי הוטח

    בקיר במהירות של כדורגל. העיניים שלה התגלגלו כמו במכונת הימורים ודם השפריץ מהאף כמו נזלת אדומה. היא צנחה לרגע ואז התרוממה והביטה בי המומה לגמרי, כאילו שבעטתי לה בראש בלי שום סיבה או משהו. ירדו לה דמעות, והשפתיים שנישקתי שנתיים קודם התנפחו מולי כאילו מישהו הזריק להן קולגן סגול. למרות שעמדתי במרחק של איזה חצי מטר ממנה, הן כמעט הגיעו שוב לשפתיים שלי. קיוויתי שהן לא יגיעו, כי זה היה די מגעיל.

     

    לפני שנוי ברחה משם, כנראה בשביל למצוא עורך דין, הספקתי למלמל "אני מצטער". סיפרו לי שהיא סבלה מזעזוע מוח, וביליתי שנה בלהתחבא מאחיה הגולנצ'יק. אבל אתם רוצים לדעת איך זה מרגיש. ובכן, מלא חרטה ונורא באופן כללי. אפילו בגיל 16, שבו כמעט בכל יום אתה מביא מישהו אל סיפה של נכות חמורה. כל כך נורא ומלא חרטה זה היה, שבאותו לילה כמעט שלא פינקתי את עצמי.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "וואלה", הנהנתי, ואז הרמתי את הוולה של החיים
    איור: צחי פרבר
    מומלצים