אלוהים יורה ובוכה
"אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" - מדרש זה אהוב על רבים מחברי המזוהים עם מחנה שוחרי השלום, הנה אלוהים לא שמח במפלתם של הרשעים. אבל איך אני מתמודדת עם סיפור עמלק בסוף הפרשה?
כשסוגר עלינו המדבר
פרשת בשלח עמוסת עניינים, מהירה ולא מאפשרת לעכל בנחת את השינויים מרחיקי הלכת העוברים על עם העבדים היוצא ממצרים – בדיוק כמו שנראים לעיתים החיים שלנו. פסוק אחד מיטיב לתאר את עוצמת החרדה מפני השינוי הקיצוני שעובר עם העבדים (יד, ג): 'וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.' – כל אחד מאתנו חווה מדי פעם בחייו את החוויה האיומה הזו.
'אלוהים מרחם על ילדי הגן'?
למרות הרצף הכמעט בלתי נסבל של האירועים בפרשה שלנו, מתעכב הסיפור באריכות על תיאור החרדה וההתמודדות עמה, בלילה הארוך שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף.
בשני פסוקים בפרשה מתואר ריקוד אלוהי בו זזים מלאך אלוהים ועמוד הענן ממקומם במחנה על מנת לספק (תחושת) הגנה ליוצאי מצריים הרואים עצמם כלואים בין המצרים לים (יד, יט-כ): 'וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה'.
המלאך ועמוד הענן עוברים ממקומם בראש מחנה ישראל אל קצה המחנה על מנת לייצר מחיצת הגנה בין ישראל לבין המצרים. התיאור הזה מעלה בדמיוני באופן מיידי תמונות של הורים המשגיחים על הילדים הקטנים בירידה מהאוטובוס או בחציית הכביש, כשהם מבקשים לעצמם את הזווית הנכונה, המסתכנת, שתשתמש ביתרון הגובה ויציבות התנועה שלהם על מנת לספק הגנה לילדים. חצי שניה לאחר שעולים בדעתי דימויי הכביש והאוטובוס אני מעיינת ברש"י ומוצאת גם בפירושו את הדימוי, המתבקש כנראה, של ההגנה ההורית בתיאור תזוזת המלאך והענן: ''ויבא בין מחנה מצרים' - משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו. באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, באו זאבים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם.'
לפעמים חושך הוא אור
'וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה' כיצד הענן והחושך מאירים את הלילה? התרגומים הארמיים לתורה ועמם גם רבים מפרשני המקרא, מעדיפים לחלק פסוק זה לשניים ולפרש: החושך היה למצרים, והאור – לבני ישראל. אני נזכרת בתיאורים של ניצולי שואה המספרים שהלילה המפחיד היה עבורם אפשרות יחידה להגנה, ודווקא השמש הייתה מקוללת, ואני רוצה להעלות את האפשרות הפרשנית שגם במקרה שלנו החושך עצמו האיר את לילם של הרדופים, שהרי בזכות הענן בני ישראל לא ראו את המצרים, זה סוג של הגנה והרגעה, זה המקרה בו אנחנו, ההורים, מכסים את עיניהם של ילדינו בבקשנו לגאול אותם על ידי החושך ממראות האימה.
אלוהים יורה ובוכה
מדרש מפורסם מתאר את הקונפליקט האלוהי בזמן קריעת ים סוף. אלוהים הורג את המצרים ומציל את בני ישראל. אלו גם אלו ברואי אל. האם יכול אלוהים לשמוח במפלתם של בניו הרשעים? (בבלי סנהדרין לט ע"ב ומקומות נוספים):
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמות י"ד): 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!
מדרש זה אהוב על רבים מחברי המזוהים עם מחנה שוחרי השלום, הנה אלוהים לא שמח במפלתם של הרשעים. ואני חושבת לעצמי – אז מה, אז גם אלוהים יורה ובוכה?!
זה הולך ומסתבך – ייתכן שהקב"ה שמח במפלתן של רשעים
הפסוק עליו נסמך מדרש זה הוא פסוק של טרום חציית ים סוף על ידי בני ישראל ועל כן קיימת אפשרות פרשנית שהמדרש נאמר במקורו, לפני ההקשר שניתן לו במקורות התלמודיים הערוכים, על בני ישראל ולא על המצרים – המלאכים מבקשים לומר שירה על יציאת מצריים שכבר הייתה ואילו אלוהים אומר למלאכי השרת - המתינו: 'מעשי ידי, בני ישראל, עדיין נמצאים בסכנת חיים ואתם כבר ממהרים לומר שירה?! המתינו עד שיחצו את הים, המתינו עד שנהרוג את המצרים ורק אז – אמרו שירה.
אם תקראו את המדרש בלי העריכה הסוגייתית תגלו שהפרשנות הזו לגמרי אפשרית.
לפעמים הקב"ה שמח במפלתן של רשעים
הפרשה שלנו מסתיימת במלחמת עמלק ובשבועה המהדהדת בפסוק הסיום (יז, טז):
'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר'.
לפעמים אנחנו ממש ששים להשיש את אלוהינו למרחבי הצבאות והמלחמות.
לפעמים זו הבחירה התרבותית ההגמונית.
ומה אני עושה עם זה? ומה אני עושה עם בחירות תרבותיות שגורמות לי לתחושות של בושה וקבס? זה תלוי ומשתנה – לפעמים אני מבקשת לעגל את הפינות, לא לשים לב לחריקות פרשניות המציעות מנוחה לנפשי. לפעמים אני בוחרת בין אופציות פרשניות שונות, אני בוחרת להבליט את שנוח ומתאים לי, ולדומם בחירות תרבותיות שאינן נוחות לי, ולפעמים (וכך היום) אני בוחרת להתבונן דווקא על מקורות אי הנחת, לסמן אותם לעצמי, לחפור בהם ולדעת שסתירות פנימיות ובחירות גרועות ולא מוסריות (שלי ושל התרבות שלי) הן עניין לדון בו, לכאוב אותו ובעיקר – לנסות לתקן.
נ.ב
כפי שהבנו כולנו – ה'דיל' על המיניות הסתיים אולם 'בית המדרש של הטוקבקים' ממשיך להעמיק ולפרוח.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
