לתת ברך בכביש

כדי להבין באמת איך זה מרגיש לשייף ברך בכביש תוך כדי השכבה עם אופנוע, צריך קודם להבין איך זה מרגיש לא להיות מסוגל לבצע את זה. והתשובה הלא ממש מפתיעה היא שזה מרגיש לא משהו. לא משנה אם אתה רוכב מאוד מהיר שמחכה לכולם בסוף הכביש עם סיגריה חצי גמורה, ולא אם אתה משכיב את האופנוע עד האוזניים. אם יש לך טיפ־טיפה נשמה אתה רוצה תמונה עם הברך על הכביש, וכל ההסברים הרציונליים על כמה זה מטומטם ולא נחוץ פשוט לא רלוונטיים. כל עוד לא עשית את זה, הגורילה שבך יושבת שפופה עמוק בפנים, ומחכה ליום שבו תוכל לדפוק על החזה עם זוג סליידרים חרוכים.

הצורך המשונה הזה הגיע ממסלול המירוצים, שם הרוכבים מנצלים את זווית ההטיה המקסימלית של האופנוע בשביל לרכב מהר יותר בפניות. כדי לעשות את זה הם גולשים עם הגוף מהאופנוע לתוך הפנייה, ואז האופנוע שומר על אותו קו ואותה זווית הטיה, אבל נוסע יותר מהר. הברך המשתייפת היא בעצם גשש שמסמן כמה נמוך שוכב האופנוע. כשהיא משייפת את הכביש וגם צמודה לאופנוע אתה יודע שאתה על הקצה, ואין יותר נמוך מזה בלי לעוף לעזאזל ולאכול חצץ.

על כביש ציבורי - ולא משנה כמה אתה פסיכי על האופנוע - לא מגיעים למצבים הסופר־קיצוניים האלה, והאופנוע מתנהג טוב יותר עם שתי הברכיים צמודות למכל הדלק. ובכל זאת, הצלקות הנפשיות ממשיכות לייסר אותך, ולייצר את הניסיונות הכושלים. הנטייה הטבעית היא להיתלות על האופנוע כמו קוף, לפתוח ברכיים כמו זונה ולהתפלל שזה יקרה. רק שבפועל בתנוחה כזאת אין מצב שתצליח לייצר מהירות שתכניס את האופנוע לזווית ההשכבה שבה יש לברך סיכוי לגעת. אז אתה מוותר, וחוזר לזה אחרי כמה חודשים, וזה לא הולך ואתה שוב מוותר.

עכשיו כבר יש ג'וק שמכרסם לך בתוך המוח. אז אם אתה יודע מה טוב בשבילך, אתה מתחיל לעשות לעצמך פסיכולוגיה הפוכה ולהפנים שברך זאת לא מטרה - זה אמצעי. הפריצה מגיעה כשאתה מבין שכל מה שעליך לעשות זה להישאר על הקווים, להתרכז בקו התנועה שלך דרך הפנייה, לבנות את המהירות שתביא להטיה מכובדת, וזהו. עכשיו רק לשבת רגוע בפוזה הנכונה, ולהתרכז בביצוע נכון ומהיר של הפנייה. הברך כבר תגיע אל הכביש.

אחרי שזה קורה בפעם הראשונה - שהיא תמיד קצת מאולצת - אתה כבר יודע בדיוק מה צריך לעשות בפעם הבאה: גישה במהירות הנכונה, מבט הלאה אל תוך הפנייה, חצי תחת גולש פנימה ושולח את הברך קדימה וקצת הצידה, פקודת היגוי, חזרה לגז וקחחחחחח. אין מוזיקה ערבה יותר לאוזן מזאת שמנגנת חתיכת הפלסטיק שצמודה לברך שלך בזמן שהיא נגררת על הכביש. בטח כשהכביש דוחס אותה אליך בגלל ההטיה ומקרב לך אותה לאוזן.

אז איך זה לתת ברך בכביש? כמו להוציא קוץ שהיה תקוע לך ברגל, כמו ללבוש מעיל אחרי חצי יום בקור כלבים, כמו למצוא על מחשב של חבר שיר שאתה מחפש כבר שנים. זאת הקלה. רפרטואר האופנוענות הספורטיבית שלך הושלם. יש לך את התעודה שמאשרת לך להגיד בראש חוצות שאתה יותר מהיר בלי ברך בכביש. מה שלא ימנע ממך להמשיך ולתקוע אותה באספלט בכל הזדמנות, כי זהו - עכשיו אתה כבר מכור.