כשנשבר לך מסקס

סקס, סקס, סקס. נמאס לי מסקס. נמאס לדבר על זה, נמאס לעשות את זה. נמאס לי במקרו, נמאס לי במיקרו. וגם בטוסטר אובן, אפילו שזה יוצא קריספי.

נמאס לי שלא משנה מה אני אעשה וכמה ספרים אוציא, כל מה שיזכרו לי זה מאמר מזוין עם דגדגן בכותרת שכתבתי בגיל 23, כי לא משנה כמה הוא היה חדשני בזמנו, עכשיו הוא כבר ישן. נמאס לי שבכל ולנטיינ'ס דיי מתקשרים אלי מכל תוכנית טלוויזיה ומבקשים שאבוא לדבר על "הרווקה התל אביבית". נמאס לי שבכל פעם שיוצא קונדום, קוק־רינג או זין תותב עשוי מג'ל עמיד במים חמים וחומצת מלח, רוצים לשמוע את דעתי המלומדת. נמאס לי שאנשים עוצרים אותי ברחוב - כשאני מטיילת עם הכלבה, בתשע בבוקר - בשביל לשאול שאלות כמו "תגידי, מה הקטע של הבחורות האלה שמוצצות אבל לא רוצות להזדיין?", ואחר כך מתפלאים שאני מגעילה. נמאס לי.

שלא תבינו לא נכון, בעיקרון אני אוהבת את הנושא. ההתעסקות שלי בו נובעת מההנחה שמדובר באחת מהתעלומות המרתקות של העולם, ושאם אבין את צפונותיו אבין סופסוף גם את עצמי, את סוד הניהול של מערכת יחסים תקינה ואת משמעות הקיום. אף אחד לא אשם לי: אני רציתי לדבר על זה, להבין מה אני אוהבת ומה הבן זוג שלי אוהב. אני החלטתי לדבר בלי בושה על אוננות, להיות הזיון הכי טוב בעולם ולפענח את המולטי־אורגזמה הקולוסאלית. אני בחרתי לפצח מה מונע ממני לחוות את האושר העילאי. נכנסתי לזה כשהעולם הבשיל לקראת שיח הוואגינות, ולא טמנתי ידי בצלחת. חשבתי שזה דבר טוב. חשבתי שזה יקדם אותי, אותנו, ובכל מקרה שבטח לא יזיק לעבוד בזה.

טעיתי.

לא ידעתי שיום יבוא וכבר לא יהיה לי מה להגיד, לא תהיה יותר תנוחה שיבוא לי לנסות, ואפילו לוויברטורים יימאס לזמזם. לכולנו נמאס, תודו. מרוב דיבורים ותנוחות, מרוב פתיחות ושקיפות, הוצאנו מהסקס את כל המסתורין. ירינו לעצמנו ברגל, ומתחיל להיות קשה להסתיר את הצליעה. הרי היינו שם, עשינו את זה. בזוגות, בשלשות, עם חיות. נתנו, קיבלנו, גילינו חורים חדשים וסתמנו ישנים. הרגנו את הסקס. ברגע שהוא הפך לנושא הכי מבורבר בעולם, נגמר כל דבר טוב שהיה בו אי פעם. אצלי הוא עבודה; אצל נשים אחרות הוא הפך למטבע פמיניסטי עובר לסוחר; ואצל גברים הוא הפך לכל כך זמין, שאם תשאלו מה הם מעדיפים לעשות בערב - לצאת לחפש זיון או לשתות כוס תה מול הטלוויזיה - תופתעו מהתשובה.

אני לא רוצה חלילה לירוק לבאר בעודי משכשכת בה, אבל אפילו מאנשים שמכירים אותי ממש טוב אני עדיין מקבלת שיחות כמו "יש לנו פרויקט 'איך זה מרגיש'. להיות נידון למוות, לחטוף בנאדם, לבעוט לבחורה בראש, כאלה. טקסטים אישיים ולא ארוכים. יש לך משהו לתרום לזה? אולי משהו שקשור לסקס?".

"מה דעתך", אמרתי חצי בצחוק וחצי בניסיון עדין להעביר את המסר, "על 'איך זה מרגיש כשנמאס לך מסקס'?".

"מצוין", באה התשובה. "500 מילה".

נמאס לי מסקס. תחזירו לי את הבושה.