שתף קטע נבחר

מזל דלי - הקופץ הקוונטי: 20.1-18.2

החיים בעידן הדלי הם חיים ללא עבר וזיכרון, ישנן קפיצות בזמן לעבר העתיד, וההיסטוריה לא שייכת. עידן זה משמש מודל השולט בכל התהליכים המתרחשים בפלנטה ובאדם, הן ברמת הפרט, והן ברמת הקבוצה או מערכת גדולה

חשיבותו של הדלי נעוצה מעובדת היותנו מצויים בעידן הדלי שמתקיים, בדומה לכל עידן אסטרולוגי, 2160 שנה לערך. עידן זה משמש מודל השולט בכל התהליכים המתרחשים בפלנטה ובאדם, הן ברמת הפרט, והן ברמת הקבוצה או מערכת גדולה.

 

הגענו לעידן הדלי מעידן הדגים של קרבן והקרבה, לפניו היה עידן הטלה, הלוחמים של יוון וספרטה, ולפני הטלה חוותה הציביליזציה את עידן השור של מצריים והפירמידות.

 

מילות מפתח בדלי הם: קוונטיות, מרווח, הפרעת רצף וקצב, נתק, טכנולוגיה, תקשורת, טיסה, חלל, מחשב, שקיפות, עתידנות, מקוריות, אלתור, גאונות וליברליזם.

 

הקופץ הקוונטי

הדלי מצוי בנתק, קצב האירועים ושטף המידע משליכים אותו (אותנו) אך ורק אל העתיד – אין יותר זיכרון. העבר נמוג ומחיקת הזיכרון מתעצמת עם הגברת שיטפון המידע של העולם הדיגיטלי בו אנו מצויים, בעיקר באמצעות המחשב, הטלוויזיה, האינטרנט והסלולר (על חיבוריהם). מחיקת הזיכרון פועלת פעולה פסיכולוגית משחררת מאשמה והדחקות, וממוטיבים פסיכולוגיים הקשורים בזמן עבר והיסטוריה, ועוגנים גם על המימד הדתי.

 

ההיסטוריה האישית, וגם הקבוצתית, נמוגה בהפרעת הרצף והקצב של הדלי המקוטע המנותק, אין מסורת, אין רציפות, אין עקרונות, אין אידיאולוגיה, אין משמעות, הכל נגוז בקפיצה הקוונטית המשחררת מחד, ומאיימת ומפחידה מאידך, היות, ובלשונו של הפילוסוף הצרפתי סארטר, האדם נידון לחופש.

 

הקופץ הקוונטי הדליי הוא טיפוס אה-היסטורי, מבקר מהעתיד בהווה, מה שיוצר אסוציאציה למלכה הלבנה של לואיס קרול (דלי שנולד 27.1.1832) בספר עליסה בארץ המראה, הפונה לאליס בזלזול ושואלת אותה: איזה זיכרון עלוב יש לך שאינך יכולה לזכור מה קרה מחר?

 

העולם הדליי הוא תרגום של אותה קפיצה קוונטית מהפיסיקה המודרנית, עולם של אי רציפות, אי וודאות, אקראיות ללא סיבתיות נראית לעין. זוהי לא קויות גדיית ולא מעגליות דגית, לא התחדשות עקרבית ולא ריכוזיות אריית. הדלי, כקופץ קוונטי, משבש קטגוריות של התנהלות, תפיסה ומחשבה, ומאיץ לעתיד, מנתק מן העבר ומאיים על פרטים וקבוצות שלא מוכנים או יכולים להיכנס למנהרת הזמן בדרך לעתיד בלבד.

 

טכנולוגיה מידע ותקשורת

מונחים כמו אוטוסטראדת המידע של אל גור (1993) הכפר הגלובלי והמדיום הוא המסר, של מרשל מקלוהן (1964) הפכו לפופולריים בשיח הכללי. מקלוהן טוען טיעון דליי מובהק: ההתרחשויות הן סימולטניות, זמן חלל ומרחב נמוגים, ערוצי התקשורת מתפקדים דליית כסביבה חדשה, המחשב האינטרנט, הטלוויזיה והסלולר מחליפים את הטריטוריה השוורית הישנה.

 

בלחיצת עכבר או enter אתה מבקר בהרבה מקומות בעולם. בלחיצת שלט אנו בעולם תקשורתי של ה-fast thinkers אשר מספקים טלוויזיונית את חברת ההמונים הדליית, fast food תקשורתי.

 

המזללות המהירות הן לא רק המבורגרים וצ'יפס (רצוי להגדיל) אלא אולפני טלוויזיה בו המנחה מביא את עיקרון קטיעת הרצף הדליי, קוטע את המרואיין הרציני במעבר לפרסומות, כן הדיון חשוב, אך השמפו החדש של XX חשוב הרבה יותר לצרכן. כן פרסומות הן חדשות, אך תמיד חדשות טובות, ואחר כך לאייטם הבא, קצר לא ארוך, אסור לשעמם את הצופה אשר בלחיצת שלט הוא מוחק אותך ועובר לערוץ אחר, אסור שזה יקרה, המפרסם ישקיע את כספו בערוץ המתחרה, לא יהיה מספיק רווח, ההפקה לא תוכל לתקצב מפורסמים וסלבריטאים, אחוזיי הצפייה ירדו. אין שום דבר מעניין לראות על המסך. המסך עובר כצעיר, יפה, סקסי, דינמי, קיצבי.

 

טלוויזיה - vision זה מה שאתה רואה, לא חס וחלילה מה שאתה שומע, מחשבה לא מצטלמת טוב כל כך, השרירים של אלי האנה כן, השדיים של מורן אטיאס עוד יותר. המפרסם יבוא ויאמר לך: תראה כדאי לך, כולם מסתכלים ועוד בפריים-טיים.

 

הדלי משנה את מושג הזמן והמרחב, אין יותר זמן ומרחב מוחלטים של ניוטון (הגדי). הדליות היא לחיצת fast forward ללא הפסקה בשלט, המהירות מביסה את השעון, ריבויי זמנים תופס את מקום הזמן הקווי הגדיי. אתה יכול לאכול ארוחת בוקר בתל אביב ולסבול מצרבת בברצלונה, אתה יכול לבקר שבט בקניה בבוקר, ובערב להיות במנהטן. בתוך שעות ניתן לעבור מתרבות של מאות שנים אחורה אל התרבות העכשווית. הדלי הוא מתמרן זמנים על-זמני ולא כפוף למסילה אחת.

 

הדלי יוצג טלוויזיונית בשנות ה-60 של המאה הקודמת בסדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן", וכמובן בסדרה "מסע בין כוכבים" שעלתה לאוויר ב-1966. הצוות על האנטרפרייז הוא דליי - רב לאומי, אפרו-אמריקאי, סיני, יפני, אשה אפרו-אמריקאית, וולקן מכוכב אחר ודאטה: רובוט דמויי אדם, שתפקידו הדליי הוא למסור מידע, כמו גם מדיום הקולטת מעבר למימדים. "סטאר טרק" הוא לא הדוגמא היחידה, גם הבימאי קוונטין טרנטינו, בסרטו המפורסם "ספרות זולה" (1994) בו הוא מחסל את הגיבור וינסנט, שבמקריות אסטרולוגית, הוא השחקן ג'ון טרבולטה, בן מזל דלי, אך מחייה אותו מחדש על ידי שיבוש סדר הזמנים הכרונולוגי, כך שהצופה בסרט רואה את וינסנט יוצא מהמסעדה עם שותפו מחייך, אף שמבחינה כרונולוגית הוא מת מזמן.

 

העדר הזמניות הקווית מאפשרת למיק ג'אגר בן ה-60 מה"רולינג סטונס" לקפוץ על הבמה במופע רוק כמו בן 20. ג'ון גלן האמריקני טס לחלל בגיל 70. המתאגרף פורמן חזר לזירה בגיל 40. מייקל ג'ורדן (בן המזל 17.2) מרחף רחיפה דליית וקולע סלים תוך השארת צופי האנ.בי.איי בתדהמה דליית. נשים מבוגרות יולדות, צעירות יוצאות עם מבוגרים, צעירים עם מבוגרות, הפלנטה קולטת את השידור הדליי המזמין לקפיצה הקוונטית הקולקטיבית. חלק אוחזים במעקה בכל כוחם משותקים מפחד, הפחד מצניחה חופשית למרווח - לגרנד קניון הדלי יודע, תהום לא עוברים בשני צעדים אלא רק בקפיצה כמו קפיצת האופנוע של איבל קניבל.

 

שקיפות

המעבר לדליות הוא מעבר לעולם ללא תחושת רציפות, ומשך המימד הדליי בנוי סביב צירי המידע והטכנולוגיה המאיצים את המקצב. הקיטוע הדליי הופך לסוג של אי שפיות היות שנותקו חוליות השרשרת, המרווחים גודלים, הכל מושלך באכזריות קוטעת רגש אל המחר, מרוב מהירות המציאות - ההוויה נכנסת לשקיפות דליית, מן תמונת אולטרסאונד בלתי פוסקת של הכל ניבטת ממסכי הטלוויזיה והאינטרנט, הכל חשוף רנטגנית.

 

בקצה השקיפות הדליית מצוי טרומן ברובנק מהסרט "המופע של טרומן" (1999) המציג לנו מציאות דליית כהפקת מדיה בו כל העולם הוא מרקע טלוויזיוני, וכל הדמויות הן שחקנים באופרת סבון שמשודרת ללא הפסקה, מרגע לידתו של טרומן (איש אמת). בשקיפות הדליית אין הפרדה בין חיים פומביים לחיים פרטיים. "המופע של טרומן" מראה לנו כיצד המדיה מתווכת לנו מציאות וירטואלית – דליית חד ממדית, נשלטת בחלום אמריקני של סקרי צפייה, דעת קהל ותאגידים.

 

התאגיד: הדינמיקה הדליית מתרגמת, באמצעות חברת ההמונים, קטן לגדול וגדול לענק. ממכולת לסופרמרקט, מחדר כושר לקאנטרי-קלאב, מחנות בפינת הרחוב לקניון. הדלי רוצה תנועה, הפרט חסר החשיבות הוא חשוב וקיים כחלק מזרימת ההמונים ובעיקר כצרכן. זוהי עיסקה פאוסטית שבו מוכר האדם את נשמתו, יצירתו, רגשותיו ואיכויותיו לתהליך כוללני ענק הנשלט על ידיי התאגידים.

 

המדינה שבנויה על ציר הזמן, היסטוריה, אידיאולוגיה ומיתוסים, מאבדת מכוחה ומתחילה בעצמה בהקשרי הון ושלטון להישען על התאגידים. התאגיד יוצר תורת הכרה חדשה, הוא שולט בתודעה, הוא מייצר לך סמלי תרבות חדשים, יש לו את הכח הכלכלי, פרסומי, תקשורתי לשנות למסה הדליית את אופן תפיסת המציאות. המותג הופך להיות סמל תרבות. אם העבר, העקרונות והאידיאולוגיות נמוגים בשיטפון המידע התקשורתי, טלוויזיוני, אינטרנטי, סלולרי, העבר נמוג, התאגיד שולט בהווה, אנו מזדהים עם מותגים, מעריצים סלבריטאים - הם מגדירי הזהות החדשים, שלטי חוצות ענקיים עם פנים של דוגמנית.

 

ככל שאבדן הזהות הדליית מתעצם, השלטים הופכים מוחצנים, פרובוקטיביים יותר, זוהי הזהות האלטרנטיבית במקום המקורית שלנו, שזוהי לא זהות פרטית יותר, זוהי זהות קבוצתית. 'אני בסדר אני כמו כולם. מה לא ראית? נינט עשתה קרחת. אתה יודע כמה כסף היא קבלה? הון עתק.'

 

התאגיד הדליי שולט בתודעה על ידי מחיקת כל הקשר לידע לימודי אמיתי, לספרות רצינית, המידע שלו הוא פרסום, הוא מוכר אשליות, יוצר חשיבה אחידה חד-ממדית. התאגיד משחרר מן העבר המדינתי קורבני אידיאולוגי, הוא משלם יותר לעובדים (עבדי ההיי-טק). התאגיד הוא גורד שחקים ענק בפנטהואז (דב חנין-גלובליזציה משהב"ט 2007) יגורו בעלי המניות בקומות היותר תחתונות, שכבת הניהול למטה, ההמונים שימשיכו להזיע.

 

ניל פוסטמן, חוקר תקשורת אמריקאי, מתאר בספרו "בידור עד מוות" (ספריית הפועלים 2000) את פחדו של ג'ורג אורוול מעוצמתו של האח הגדול השולט בכל מוטיב של חיינו בספר המפורסם "1984" ומולו הוא מציב את אלדוס הקסלי. בספרו "עולם אמיץ חדש" אורוול פחד ודאג ממה שאנו פוחדים, הקסלי לעומת זאת הביע את חששו לא מפחדינו, נהפוך הוא, ממה שאנו אוהבים ומתמכרים אליו, שהוא הסחת דעת בלתי פוסקת של מציאות מטריקסית אשלייתית, מציאות תאגידית של מכירת פרסום ואשליות, מציאות דיגיטלית של הווה בלבד.

 

התאגיד הוא גדול, הוא הורג אותך ב-sms קטן קטן קטן. הוא משלה אותך שאתה מקבל מידע, כן אולי מידע, אך ללא תוכן. גם המדיום שאתה קורא כרגע, מתיימר לתת תוכן, אבל הוא רק מתחפש לתוכן, אך לא יכול להחליף ספר או טקסט רציני, הוא רק דומה אך לא מספיק.

 

כולם משתמשים בעיקרון הטלגרף: כותרת שדוחפת כותרת שדוחפת כותרת, שלא תשתעמם לרגע. הכותרת מספיקה, הבנו, נעבור לכותרת הבאה. הבעיה היא לא במה אנו צופים, הבעיה היא שאנו צופים, וצופים הרבה. הגלובליזציה הדליית, לדעת חנין, מזכירה את המכונות הוירטואליות של המטריקס, מכונות המשתמשות בבני אדם בחברת ההמונים כסוללות דורסל.

 

התאגיד מקדם אינטרסים, אך רק אינטרס כספי של קבוצה קטנה, הוא מבצע את השוד הגדול בהיסטוריה, מכירת זמן אויר ההמונים ישלמו רק 25 אגורות לדקה, הם ידברו הרבה דקות, יקנו ג'ינס סקיני, סלולר דקיק מתאים לכיס האחורי על הישבן הנכון עם הסמל הנכון, הסלולר דקיק, זו אשלייה הסלולר הוא רכבת עם שורה אינסופית של קרונות, כל לחיצת מקש היא עוד קרון מלא וגדוש, מלא בכלום. אתה לא תרגיש, אך אתה קונה את כל הקרונות, זוהי צורניות מובהקת, הקרון ריק ובכל זאת אתה ממשיך לצרוך ולשלם את הקרונות המחוברים לו, מישהו מחבר לך אותם ללא הפרדה.

 

הקניון כמו הטלוויזיה, כמו הסלולר, ממכר אותך להווה, לשחרור מכובד המציאות והזיכרון ההיסטורי המדינתי האישי הקולקטיבי, אתה עם הטרפיק בחנויות, לא רק ארצי ישראלי, גם גלובלי, כמו בכל העולם, המותגים הם אוניברסליים באמריקה, צרפת, הולנד, גם בסין ועכשיו אני לא רק ישראלי, נהפוך הוא, הקניון משחרר אותי מהזהות המצומצמת של רק ישראלי, אני כמו כל "הכולם", אז אני בסדר, כי כולם כך, בכל מקום לפחות, בכל המקומות שהתאגידים שולטים בהם, זה רק עניין של זמן.

 

התאגיד הוא אימפריאלי במהותו, חייב להתפשט, חייב רווח, חייב להפוך אותך בעסקה פאוסטית בחוזה שאנחנו חותמים עליו מרצוננו, לצרכן בלבד, כן בלשונו של אורוול, כולנו אוהבים את האח הגדול, הוא דואג היטב להיות האבא היחידי שלנו, את המדינה הוא הזיז הצידה, היא בעצמה נשענת עליו, אסור לו ליפול, המדינה תצטרך לטפל באלפי מובטלים נוספים, למי הם יצביעו בבחירות הבאות?

 

התאגיד הוא העדר משמעות הכוח שלו, הוא כסף, המשמעות שלו היא כסף, הוא מסתיר ממך את התוכן האמיתי של יחסי אנוש, קהילה, חברה, ספרות, שירה ודת היות והטכנולוגיה מסתירה את כל מה שאינו טכנולוגי, היא לא עושה את זה בכוח, היא עושה את זה באלגנטיות, בחיוך גדול, אתה הרי בחרת בה, לא הכריחו אותנו. הקסלי צדק, המפחיד ביותר הוא מה שאנו אוהבים ולא יכולים בלעדיו.

 

הטכנולוגיה והתקשורת הם הצלב החדש, צלב דיגיטלי, כולנו זוכים בפיסות עץ מצלב זה, אנו מתעקשים להיאחז בו, אחרי הכל הוא מצליח להסתיר מאיתנו מי אנחנו באמת, בדומה לאהוב התולה עיניו באהובתו, היא הכל, אין לה חסרונות, היא משלמת אהבה, היא אולי סוג של כימיה במוח, אך ההתמכרות לתקשורת, לדעת מרשל מקלוהן, היא עצבית במהותה, היות ואמצעי התקשורת מהווים סוג של שלוחות של מערכות העצבים שלנו, בגלל זה אנו משאירים את הטלוויזיה הדליית דלוקה כל היום, גם כשאיננו מסתכלים בה ישירות.

 

מקלוהן צדק, לתקשורת יש מימד נרקוטי, היא ממלאה ריקות נפשית. ככל שהיא ממלאת אותך יותר במידע, היא מרוקנת אותך מהאפשרות לקבל, לדעת, להרגיש תוכן אמיתי, זהו הליך דליי דיאלקטי, אתה ריק, אתה מתמלא בכותרות, בפרסומות, וכך אתה מתרוקן עוד יותר. ככל שאתה אוכל יותר, אתה רעב יותר כי חסר באוכל ויטמינים, זהו אוכל הומוגני, בדיוק כמו אתמול וכך יהיה גם מחר.

 

לגבי התאגיד, ההמון הוא דינוזאור ענק שחייבים להאכיל אותו כל הזמן, אחרת יאכיל אותו תאגיד אחר, ורצוי בכפיות גדולות, אה כן, רצוי גם בפריים-טיים, כולם הרי יהיו שם.

 

המרווח הקוונטי של הדלי יוצר אבדן משמעות, הצעירים ייסעו להודו לאשרם, לגורו, יחפשו הארה רוחנית בקטמנדו, בטיבט, לא צריך כרטיס טיסה, חבל על הכסף, הסחורה הזו נמצאת גם בתל אביב, חוגי קבלה, מיסטיקה וכיוב'. החיפוש הרוחני הוא הריאקציה על המרווח וחוסר המשמעות הדליי, אלו ענפים דקים בהם הפרט מנסה להיאחז בשיטפון הגדול של עידן הדלי, דומה הדבר לטובע בנהר גועש המנסה להרים את ראשו מעל המים לקחת טיפה אויר לריאותיו.

 

הפרט לא מגיב למה שקורה, הוא מגיב כעת למה שכבר קרה, הוא כבר מגיב, לדעת פוסטמן, לנשורת של אמצעי התקשורת, ההפצצה הגדולה כבר התרחשה. הממסדים העוגנים על תוכן משמעות וזמן קוי לא עומדים ונופלים למרווח הקוונטי של הדלי.

 

הממסדים הזמניים קוים הם האוניברסיטאות, המדינה, הסקטור הציבורי, החינוך, בתי הספר, הרפואה הציבורית, מוסדות הדת, והם קורסים היות שלא יכולים להתנתק מהמשמעות, מתוכן אמת, מתהליך קוי זמני סיבתי, הם לא התכופפו לעכבר במחשב, ללחיצת הקליק המשחררת, לשלט הטלוויזיוני ל-fast forward, הם נאחזים בזמן, נאחזים בתוכן, לא מסוגלים לבטל את מימדיי הזמן והמרחב, את הקויות - כל אלו כבר לא קיימים אלא הפכו דליית לנחלת העבר, לא ניתן אפילו לזכור אותם היות והטכנולוגיה התקשורת והתאגידים התנקשו בהיסטוריה, בדיוק כמו שהדיגיטליות העלימה את הדפוס. החיים בעידן הדלי הם חיים ללא עבר וזיכרון, תחליטו אתם באופן פילוסופי האם זה משחרר או משעבד.

 

דליים מפורסמים

רונלד רייגן (6.2.1911) שכיהן שתי כהונות כנשיא ארצות הברית, היה דלי ששלט והבין את הקשר בין מנהיגות למדיה, ובעצם היה אשף תקשורת ומומחה לפופולריות ויחסי ציבור. הפרויקט הדליי המגלומני של "מלחמת הכוכבים" יצא לדרך, באותו זמן של מערכת דליית להגנה מפני טילים בליסטיים מהחלל.

 

זול ורן (8.2.1828) הסופר הצרפתי מייצג היטב את הדליות העתידנות, הקידמה והטכנולוגיה, ובעיקר את עיקרון הרחיפה והנסיקה של המזל בספריו המפורסמים: 5 שבועות בכדור פורח, 80 יום מסביב לעולם, ובספרו אל הירח

(1866) שאחר להתממש רק ב-103 שנים.

 

את המרדנות של הדלי ייצג נאותה שחקן העבר ג'יימס דין (8.2.1931) ואת הגאונות הדליית, עליה אין ויכוח, ראינו, ויותר מכך, אנו שומעים עד היום מהדלי וולפנג אמדאוס מוצארט (27.1.1756). ההומניות הדליית יוצגה על ידי הנשיא ה-16 של ארצות הברית אברהם לינקולן, בהקשר לזכויות השחורים ומלחמתו בעבדות.

 

מילות מפתח של דלי

מקצב, מרווח, קוונטיות, יחסות, אור, גאונות, טירוף, אונברסליות, מהפכנות, עתידנות, מחזור, מזעור, טיסה, לויין, לייזר, ראדאר, עטלף, קנגורו, ליברליזם, טכנולוגיה, אילתור, עצמאות, אסטרונאוט, גובה, אנטנה, מנופים, דגיטליות, מטרולוגיה, נאס"א, ורטיגו.

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מזל דלי, ממש כמו תהליכי הזמן בסרט "ספרות זולה"
מזל דלי, ממש כמו תהליכי הזמן בסרט "ספרות זולה"
גם הוא בן המזל, ויודע להמם את כולם
גם הוא בן המזל, ויודע להמם את כולם
צילום: איי פי
מומלצים