כמה זה אחד ועוד אחד?
איתן בוגנים ביקר בתערוכה הזוגית של אריאל שלזינגר וג'ונתן מונק ולא הצליח להחליט מה היחס בין השלם לחלקיו והאם הינשוף של מינרווה ישן היטב, ממריא בחשכה או סתם חוטף כדור בגב
מבקר מספר 1: אחד ועוד אחד הם לא תמיד שתיים, לפעמים הם כלום
בתערוכה Togetherness של אריאל שלזינגר וג'ונתן מונק בגלריה דביר יש סדרה של צילומים, שני מצתים, שני שטיחים-כמו-ציורים ואפילו שלוש חצובות ענק ובראשן קרני לייזר אדומות, ויחד עם זאת נדמה שכל הפריטים יחד שוקלים פחות משק נוצות. כאילו נישאה על גבי שובל אדים חמים ולא רצוניים היוצאים מהפה ביום קר, כאילו לא הותכו מסמרים מעולם ויש רק קרחונים עצומים של טיח לבן, הטמפרטורה של התערוכה שואפת לאפס מעלות. כאילו חשבנו שמישהו או משהו בא לקראתנו ואחרי רגע הוא נעלם כלא היה, רדיוס המשמעויות שמפיץ חלל התערוכה הוא פחות ממטר.
מוזיקלית, מה שמתרחש בגלריה דביר הוא לא מופע רוק ולא קונצרט מעונב אלא הקלטה ביתית של שריקות רכות, של משבי רוח נעימים ואינטימיים ובה בעת גם לא לגמרי מזוהים. ההבהוב הזה, שבו מופיע דבר ומיד מתפוגג, האווריריות הבוטחת בעצמה והעוני מרצון שבחרו בו האמנים, מייצרים פלטפורמה מופשטת ומלאכותית, מין חלל חסר פניות שאינו תלוי כלל ברגשות או באיזושהי אג'נדה עם השלכות החורגות ממעשה האמנות עצמו, לכאורה.
למרות שיתוף הפעולה הגיאוגרפי חוצה היבשות (ברלין-תל אביב), העבודות כולן תובעות להיות חסרות שורשים, מבקשות להתנער מכל פרטיקולריות חברתית ומשתוקקות להשתייך לשום מקום ולאף אחד. האם החיבור בין אמן ישראלי צעיר למקבילו האנגלי הוליד משהו חדש? על פי שיתוף הפעולה הפיזי היחיד של צמד האמנים, התלוי בדמותה של סידרת צילומי שמיים - יחד הם גילו מחדש את הכלום והאין.
אריאל שלזינגר וגו'נתן מונק. שמיים אפורים
הבריטי צילם את שמי ברלין, המזרח-תיכוני צילם על אותו נגטיב שמיים ישראלים למהדרין – התוצאה - שמיים אפורים ומטושטשים, עננים אקראיים וסתמיים, או כשמה של העבודה – שני סוגי אויר מתערבבים יחד ליצור סוג אחד של אוויר. הבעיה כביכול בעבודה זו, כמו בעבודת הלייזרים של ג'ונתן מונק, היא הצליעה המושגית הקשה שהיא סוחבת, הישענותה על קביים של טקסט ורעיון שנוכחים בהכרח מחוצה לה. בלי הידע המוקדם, אפילו
איינשטין לא היה יכול לנחש ששני האמנים צילמו עננים במקומות וזמנים שונים, או שגובה שלושת קרני הלייזר האדומות הן השתקפות נרטיבית של שלושה דורות - הקרן העליונה כגובהו של אבי האמן העומד על כתפי סבו, האמצעית היא בגובה האמן העומד על כתפי אביו, והנמוכה מכולן (והיחידה שנותר בה פוטנציאל להתרומם) היא בגובה בנו של האמן על כתפי אביו. אבל כל מה שהצופה רואה הן שלושה קווי לייזר אדומים לכל אורך הגלריה, מה שהוא קורא או שומע לאחר מכן זה עולם אחר לגמרי. לא בכדי, הינשוף של מינרווה (המסמל את החוכמה והידיעה) פורש כנפיים רק אחרי רדת החשיכה, כלומר, רק בדיעבד נחשפת התמונה המלאה ולכלום זולג תוכן.
מבקר מספר 2: אחד ועוד אחד הם לא תמיד שתיים, לעיתים הם האינסוף
אש נוגעת באש, אוויר דוחס אוויר, שטיח מתמלא בשריפה, מכשירי מדידה תעשייתיים כנגד הזמן - מהלכים פשוטים וכמעט לא נראים – מחווה, תנועה והצבעה – לא כאלו שמנכיחים את פעולת החיבור אלא כאלו שמבטלים אחד את השני ובאותה נשימה גם פוערים עמק רחב ופורה של התרחשויות פואטיות, אלכימיות. אש, רוח, אדמה - כמו האיקו קצר המתאר תמונת עולם אופקית בשלוש שורות מתומצתות ונוקשות, כך גם האלגברה הבסיסית של העבודות בתערוכה – מצת דולק + מצת דולק + גלריה לבנה = קיום מטאפיסי חסר גבולות בזמן הווה. שטיח + שריפה + ציור = שירה ענוגה. זו מתמטיקה שחותרת לחסל את הרציונל הדיכוטומי באשר הוא – אמן ואמן, מצת ומצת, אוויר ואוויר, וכולה - ולהעמיד במקומו את חוסר האפשרות שלו להתקיים.
אריאל שלזינגר וגו'נתן מונק. התרחשות אלכימית
במילים אחרות, זה לא הפוך על הפוך, אלא הפוך ועוד הפוך ועוד הפוך עד אחרית הימים או עד שנמאס לעמוד מול זה (או מול עצמנו). יחד עם זאת, התערוכה רחוקה מלהוות איום אינטלקטואלי או רגשי על הצופה, נהפוך הוא, כוחה הוא בזה שהיא מזמינה ונעימה, היא קלה להבנה ואין בה מרכיבים אקספרסיביים שיכולים לערער את יסודותיה הפשוטים והמוצקים. היא פוערת חורים זעירים של טעויות, רגש, זיקות, שיש ביכולתן לתפוח ולגבוה לכדי מגדלים הנושקים לשמיים.
אריאל שלזינגר וגו'נתן מונק. הינשוף יכול להמשיך לישון בשקט
הקלילות המדומיינת וההומור המוסווה שבעבודות, חוסר המאמץ והזיעה שלא ניגרה עליהן, מתמזגים מצוין עם פני שטח מאופקים ורציניים. בטריטוריה הלא חמדנית והלא אינטרסנטית, הינשוף של מינרווה לא צריך בכלל לפרוש כנפיים, הוא יכול להמשיך לישון בשקט.
מבקר מספר 3: אחד ועוד אחד הם תמיד שתיים
מה תהיה התגובה של יצור-צופה רציונלי בפני מהלך כזה של הפשטה והינתקות? אולי להתבלבל ולהיות חסר אונים. להתמסר ולהתרגש או שמא להתנגד ולברוח. להגיד שהצילום לא בפוקוס ושנורא חבל על השטיח האדום. להפליג למחוזות פרוזאיים ולהגיע למסקנה שהאדם שיצר את עבודת המצתים בכלל לא מעשן. להעריך את העבודות בהתאם להון הסימבולי שמחזיק צמד האמנים (שניהם נחשבים למצליחנים) או הגלריה. לצעוק שהמבקר הוא בן אלף זונות? לירות בינשוף בגבו מבלי להסתובב לאחור?
