שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נשים מתחילות

    יפה בן כנען ועדנה שמש, שתיהן נשים בוגרות שפרסמו באחרונה ספרי ביכורים. בעוד כתיבתה של שמש נקייה ומעוררת הערצה, בן כנען כותבת בשפה בארוקית שלעתים מכבידה על הקריאה. כתבה שנייה בסדרה על ספרי ביכורים

    שני ספרים שראו אור לאחרונה – האחד קובץ סיפורים קצרים והשני רומן - שייכים לנשים בוגרות, שכתיבתן מהוקצעת ומגובשת ולכן מעוררת השתאות כשמדובר בספרי ביכורים.

     

    קובץ סיפוריה של עדנה שמש "אמסטל" משרטט ברגישות מעוררת הערצה תמונות מגוונות של דמויות הנבדלות זו מזו מבחינת הסביבה והמעמד הסוציו-אקונומי שלהן, אך הן כולן מצטיינות – כל אחת בדרכה – בקול הצלול והברור שבו הן מגוללות את סיפוריהן. בסיפור הנושא את שם הקובץ – שהוא אולי הטוב והאמיץ ביותר מביניהם – מתוארת שיחה בין אישה מבוגרת ובנה המופנם, בערב שבו הם יושבים יחד בפאב

     ומנסים לגשר על הפערים העמוקים שבבסיס יחסיהם. שמש מתארת באופן מעניין וכנה את הפנים שמקבל הניכור ביניהם, שהלך ונבנה לאורך השנים, ומתמקדת בעיקר בסוגיית המיניות ובמעמד הבעייתי שלה במסגרת יחסי אם-בן. הסיפור, אשר מסופר ברובו מנקודת המבט של האמא, מעמיד את הרצון בקשר ובחשיפה כנגד שנים של הסתרה והשתקה, והתוצאה מורכבת ומרתקת.

     

    אך שמש לא מצמצמת את הסיפורים שלה אך ורק ליחסים בין-אישיים והיא אינה נרתעת מעיסוק בנושאים פוליטיים במובהק. כמי שזכתה בעבר בתחרות סיפורים קצרים מטעם אונסק"ו ושסיפוריה התפרסמו ב"קשת החדשה" וב"עיתון 77", היא מספקת זווית ראייה תובענית ומסובכת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני; שניים מסיפורי הקובץ – "שיהאב" ו"ערבסקה" – מציבים במרכזם דמויות נשים ירושלמיות שנראה כי כל הסובלנות והרצון הטוב שבעולם לא מצליחים לעצור את הסכסוך מלהיכנס אליהן הביתה ולהותיר אותן חסרות אונים מולו.

     

    ב"שיהאב" מתוארת אישה אשר ננעלת מחוץ לביתה בשעת בוקר מוקדמת והיא נאלצת לשבת ליד המדורה עם הפועלים הפלסטינים שעובדים בבית הסמוך, כדי לא לקפוא עד שיעלה הבוקר; ב"ערבסקה" בעלת הבית היהודיה צופה במנקה הפלסטינית שלה ומתקשרת איתה בכמה מילים בערבית שהיא זוכרת מהתיכון. בשני המקרים מעניין לראות כיצד הכוח של הסיפור הוא דווקא בניואנסים ובמחוות הקטנות שבין הדמויות, וכיצד בשתיהן כל הרצון הטוב והנאורות שמפגינות הגיבורות לא מצליחים לגשר על הפער העמוק שבין הצדדים ולקרב ביניהם.

     

    בסיפורים של שמש בולט הניקיון – גם מבחינת השפה הספרותית העשירה וגם בעיצוב המדויק שלהם. יתכן שזה גם החיסרון העיקרי שלהם: הם נראים לעתים מצוחצחים מדי, סטריליים, בלי מספיק "לכלוך". האומץ של שמש כסופרת לעסוק בנושאים מורכבים ולעשות זאת ברגישות הראויה הוא מרשים, אך הוא בדרך כלל לא עובר ממנה אל הדמויות. הן נותרות בעיקר עם כוונות טובות ועם צער עמוק, ולכן עשויות להותיר טעם קל של החמצה.

     

    שנאה עצמית בשנאה עצמית

    יש משהו אירוני בכך שדווקא בספר שעלילתו מתרחשת בבית חולים הכתיבה מתרחקת מכל גינון של סטריליות. ספרה של יפה בן כנען "גם כי אלך" נכתב בשפה עשירה ותובענית, עד כדי גודש מחניק לעתים. "יותר מדי מטפורות. היום כבר לא כותבים כך, הכתיבה הרבה יותר רזה, מצומקת, מתמקדת בהכרחי ביותר, כמו ציור יפאני". מירה, אחת הדמויות בספר, מבקרת במילים אלו את כתיבתה שלה; "אצלי הרבה יותר בארוקי, מסולסל, עודפות מיותרת, כובד מסוים... לוכד את הקורא בפלצור מילים, מהדק אותו על צווארו מותיר אותו עייף מותש". ניתן לראות בדברים אלה מהלך ארס פואטי שבו מבקרת המחברת את כתיבתה שלה.

     

    יש שיטענו כי ספר העוסק בנשים המאושפזות במחלקה האונקולוגית ומתמודדות עם סרטן השד, אין לו ברירה אלא לעורר בקוראים מועקה. אך באופן מפתיע הסרטן אינו לבו של הספר הזה; כל אחת מהנשים נושאת איתה את הסיפור האישי שלה – בדמיון מפתיע ולפעמים מייגע לסיפוריהן של האחרות – כאשר הסרטן משמש רוב הזמן כסיבה שרירותית כמעט להצטלבויות בין הסיפורים.

     

    הנשיות בספרה של בן כנען היא עניין דחוס, עמוס ומורכב, ומהווה מפגן של חולשה, ביטול עצמי ותלות מוחלטת בדמות הגברית. בצירוף עם העושר המילולי של הטקסט, הופכת הקריאה בספר לחוויה שניתן לכנותה תובענית, אך חלק גדול מהזמן היא פשוט יותר מדי.

     

    מיקום העלילה במחלקה האונקולוגית – שיד נעלמת שירבטה על הדלת שלה את הכתובת "מחלקת האמזונות" – מאפשר כביכול לקשור בין נשים שונות וסיפוריהן השונים ומציב אותן זו לצד זו על אותו קו של התמודדות עם מחלה ממארת. אך הנשים בספרה של בן כנען אינן אמזונות; הן נותרות כל אחת עם כאבה הפרטי, כל אחת עם הבעל המתעלל או הלא נוכח בחייה (כאשר לא תמיד ברור למה היא מתעקשת להישאר איתו בכל זאת), ללא יכולת אמיתית ליצור קשר עם האחרות ולשאוב מהן כוחות.

     

    מחלת הסרטן משמשת פעמים רבות מטאפורה למשהו לא מדובר, אשר הולך ומתעצם בתוך הגוף עד שהוא הופך לפצע ממאיר המכלה אותו. בן כנען מודעת היטב למטאפורה הזו; הדמויות שלה מנהלות דיאלוגים פנימיים עשירים מאוד, אשר באים לכסות על שתיקה כבדה שנוכחת בחייהן האישיים. את מקומה של השתיקה ממלאת כתיבה גדושה שמנסה לתאר נשיות העולה על גדותיה. "נשים כותבות שירה", כפי שכתבה עמליה זיו, "זה דבר דחוס, מתוק/ כמו סוכר חום מותך מתוך ספר בישול צבעוני". וכמו בשירה של זיו, כך ב"גם כי אלך" – הגודש לא מבקיע את מחסום השתיקה, ומה שמצליח לגעת ולחבר בין הדמויות הוא שנאה עצמית בשנאה עצמית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "גם כי אלך". נשיות כחולשה
    עטיפת ספר
    "אמסטל". מורכב ומרתק
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים