שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מדובבת אהבות פשוטות

    הרומן החדש של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה", שבמרכזו היחסים בין אנה הפקחית והצולעת לנער האתיופי אדיסו, הוא ספר בעל חמלה למרות פשטנותו. ויש גם סגירת חשבונות עם הביקורת הספרותית

    הרגישות הלשונית של מירה מגן ניכרת לא רק בעברית העשירה, המשובצת זכרי התנ"ך, אלא גם בעברית הרחובית הקצבית שבה מתבטאות כמה מהדמויות המרכזיות בספרה החדש, "ימים יגידו, אנה". גם כישרון הדימוי הטבעי והנובע בולט בכתיבה של מגן.

     

    אבל האיכות הכי מעניינת, הכי מדברת אל הלב, היא יכולת ההזדהות האנושית של מגן, הרגישות שבה היא מדובבת את דמויותיה, ובראשן שתי דמויות מן השוליים שהיא מעמידה במרכז: אנה, ילדה פקחית ואנרגטית הצולעת בגלל שיתוק מוחין, ואדיסו, נער אתיופי שתקן ועשיר נפש העובד אצל הוריה במזנון ונהפך לידיד

    נפשה ולעוגן של המשפחה המיטלטלת. וגם אם נמצא בכתיבתה האינטנסיבית של מגן התנסחויות פשטניות פה ושם וסצנות מלאכותיות לעתים, עדיין אנו עוקבים בריתוק אחרי הסיפור המשפחתי המורכב, שחלקו אהבה וחלקו אסון בקיץ אחד לחוף תל אביב.

     

    הוריה של אנה הם זוג פתוח ואוהב חיים המפעיל בחופשות הקיץ מזנון בחוף הים: הוא נהג אוטובוס, איש פשוט ושרמנטי, היא נפש פיוטית יותר שוויתרה על לימודיה למען אהבתם הגדולה. שניהם חתיכים עדיין, ואת גבולות אהבתם הם בוחנים בסוג של נישואים חופשיים, המתנגשים לא אחת עם ההורות הדאוגה שלהם לשלושת ילדיהם.

     

    אנה, הנלחמת בצליעתה באומץ עיקש, היא מרכז דאגתם, ועל כך נוספת התאונה שהיא גרמה לאחיה הקטן, כשהרכיבה אותו על אופניים והוא נפל, שבר את הראש ונהפך לנכה שסיכויי החלמתו אינם ברורים (מכאן שם הספר). הציפיה להחלמת הילד ומשא האשמה הכבד של אנה המסתירה את מעורבותה בתאונה הם ציר העומק של הסיפור. לזה נוספות שאלות קלילות יותר, למשל אם הקשר בין ההורים ישרוד את הבחורה הבשרנית המצודדת ש"מתלבשת" על האב ומחרמנת אותו, ואת הסטוץ של האם עם דייג בחוף.

     

    צניעות מינית

    הצד המיני בספר, מכל מקום, בולט בצניעותו (ניכר במגן הרקע הדתי), ויש משהו מלאכותי בתיאור המוגזם של אותה צעירה מפתה וגדולת איברים כמין "האשה הגדולה מן החלומות". יש גם פלצנות מהסוג העממי - למשל, כשהאב משתין בים ומהרהר בכך שבמילא כל המים בעולם הולכים לאותו מקום, "ורק בני האדם מפרידים מים ממים כמו שהם מפרידים כל דבר, שחורים ולבנים".

     

    העבר הדתי של מגן בולט כאן גם בעיסוק החוזר ונשנה שלה באלוהים, וליתר דיוק, בהאשמתו באסונות העולם בכלל ובהתנכלות לאנה ולאחיה בפרט. "הניח להם אלוהים קליפה שיחליקו עליה",

    מטיחה למשל בכעס האם. ויש משקל להתקוממות הזו על סבל החיים כשהיא באה ממגן, שהתמסרה כמה שנים לעבודה כאחות במחלקה קשה בבית חולים. לעומת זאת, נשמעת מגן קצת תועמלנית מדי כשהיא מתחשבנת, למשל, עם ההתנחלויות בטיעונים בנאליים כמו "מלח הארץ, עלק. כמה לחמניות יכלו לקנות בכל השקלים ששפכו לכם כאן". 

     

    ובכל זאת, עיקרו הקריא של הסיפור כמעט לא נפגע מהחולשות האלה, כי את הדמויות העיקריות שלה בוראת מגן מתוך חום וחמלה. כישרון הסיפור שלה רצוף תובנות חכמות ודימויים חיוניים, למשל תמונת האב המתנפל בייאוש על מיטת בנו בניסיון להעיר אותו מהתרדמת, ו"נאחז בסורגי המיטה כמו איל בסבך", או תמונת הנער הצעיר, אחיו של אדיסו, שהצטרף לחבורה עבריינית: "שותים ומקללים, צוחקים עם פה פתוח ולב סגור".

     

    ואחרון חביב, יש בספר גם ריב קטן של מגן עם הביקורת הספרותית. זה מתחיל בהערות ציניות שלה, דוגמת "ביורוקרטים של השפה יגחכו" (כשהאם מתנסחת במלים שעלולות להיראות יפות מדי), וגם "לא נסחפת קצת? רוטנים השין גימלים של השפה" (כשהירח הנשקף במים נראה לאותה אם כ"בבואה חלבית").

     

    אבל הריב עם הביקורת מגיע לשיאו בדמותו של חתול הרחוב שהסתפח למשפחה וזוכה כאן לשם קרניאל, ומסופר שזה על שם מבקר מסעדות שהגיע למזנון, אכל בחינם ואחר כך קטל בעיתונו את האוכל. ובכן, בדקתי בגוגל ומצאתי שיש גם קרניאל אמיתית, גל קרניאל, שאכן קטלה ב"הארץ" את ספרה הקודם של מגן, "פרפרים בגשם", טענה שהטקסט רדוד והשוותה אותו לספרי רם אורן, ומגן - שנעלבה, ובצדק, כי היא מאוד לא רם אורן - התנקמה בה בספר והפכה אותה לחתול. סוג של סגירת חשבונות.

     

    "ימים יגידו, אנה" מאת מירה מגן, הוצאת כתר, 301 עמ'

     

    "ימים יגידו, אנה" מאת מירה מגן, הוצאת כתר, 301 עמ'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ימים יגידו, אנה". עטיפת הספר
    מירה מגן. הזדהות אנושית
    צילום: סטודיו צמצם
    לאתר ההטבות
    מומלצים