מדובר בענייני לב, אבל לא ממש קרדיולוגיה
מדוע אותן בנות שפוחדות מג'וקים או עכברים יגמעו בשקיקה כל עירוי, דקירה, זונדה או אינטובציה כשהם מוצגים על המסך הקטן? כמעט בכל הסדרות האלה, מצבו של הגוף הוא משל למצבה של הנפש. הצעה לתעלומה של עורכת ערוץ יחסים
"לא יודעת מה יש בהן, בסדרות האלה, שמרתק אותי כל כך. זה התחיל לפני שנים, עם ER ו'שיקגו הופ', וזה ממשיך בשנים האחרונות, עם 'ניפ/טאק', 'סקראבס', 'האוס', 'פרמדיק', 'האנטומיה של גריי' וגם אי-אלה סדרות בריטיות משובחות על פתולוגים, בהן 'עדות אילמת', 'רצח בעיר', 'מחשבות רצחניות', 'ד.נ.א', CSI ועוד. ולמעשה, אפילו סדרה אחת על מה שקורה ממש ממש אחר כך, 'עמוק באדמה'. רוב הסדרות האלה מאוד שונות זו מזו באווירה שלהן. חלקן קלילות, חלקן רומנטיות, מקצתן כבדות. והמשותף? חולים, פציעות, מוות. מה כל כך קוסם לי בזה? הרי בתי חולים, לא עלינו, אני שונאת, ובטח שאין לי שום עניין בגופות, בר מינן".
סדרות הרופאים אינן מתעסקות ברפואה, הן מתעסקות בפסיכולוגיה. מה שמושך אותנו לצפות ב"האוס" זה הציניות של ד"ר גרגורי האוס, שמחפה, כמו הוויקודין שהוא מכור אליו, על הכאב. מה שמושך אותנו לצפות ב"ניפ/טאק" זה הנסיונות החוזרים ונשנים (וכושלים) של גיבורי הסדרה לפתור את הבעיות האמיתיות שלהם באמצעות ניתוח פלאסטי של הנפש. מה שמושך אותנו לצפות ב"אנטומיה של גריי" זו אכן האנטומיה: האנטומיה של הנפש של מרדית גריי ושל חבריה הרופאים המתמחים, האנטומיה של יחסיה המורכבים עם אמה, וכמובן – סיפור האהבה הלא פחות מורכב שלה עם דרק שפארד, ד"ר מקדרימי שלה.
- מתוך הבלוג של שרית פרקול
החלטתי להרים את הכפפה ולמצוא את המשותף. למרות ש'ER' היא הגברית שביניהן, לדעתי, דווקא היא, בעזרת הסקסאפיל של ג'ורג' קלוני, הפכה את ז'אנר סדרות הרופאים לנשי בעיקרו. ומכיוון שהיא הפכה אותו לנשי, היא גם הפכה אותו לאיכותי.
אז מה עושה לנו/להן את זה בז'אנר הרפואי? מה גורם לאנשים שביומיום נרתעים משאריות של אוכל, ריח מוזר או כמה גרגרים של אבק להתאהב בלב הפועם שמונח באופן לא מטאפורי על שולחן הניתוחים? מדוע בדיוק אותן בנות שיעלו על כסא תוך נפנוף ידיים היסטרי למראה חרק או מכרסם זעיר יגמעו בשקיקה כל עירוי, דקירה, זונדה או אינטובציה כשהם מוצגים על המסך הקטן?
המחלה היא רק סימפטום
התשובה, במילה אחת, היא: מטאפורה. כמעט בכל הסדרות האלה, מצבו של הגוף הוא משל למצבה של הנפש. המחלה היא ביטוי לבעיה עמוקה יותר בחייו של החולה. המחלה היא רק סימפטום. לפעמים המחלה יכולה גם להעיד על בעיותיו של המטפל, ולפעמים, תוך כדי הטיפול באחר, המטפל מטפל בעצמו.
רופאים medical doctors (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אז לפעמים יש "מטאפורת אב", כמו במקרה של הסדרות האלה, ולפעמים המטאפורה משתנה מפרק לפרק, ממחלה למחלה. אלצהיימר מתייחס לזיקנה, למערכת יחסים בין הורה וילד, למשמעות החיים, כמו לזיכרון ולשיכחה. סרטן יכול להתייחס לכל גיל, מין וגזע: לנשיות אם זה סרטן השד, למוות של ילד שעוד לא הספיק לחוות, להרגלים רעים, אם זה סרטן הריאות או הכבד.
ולפעמים הפגיעה איננה תוצאה של מחלה, לפעמים מדובר בתאונה, רשלנות, או אפילו פגיעה מכוונת. ואז הקישור שבין מצבו של הגוף למצב הנפש עוד יותר ברור. זה יכול להיות בעל מכה, או הטרדה מינית, או אונס.
מה שברור שלב העניין הוא - רגשות, יחסים, סיטואציות האנושיות. לא בקרדיולוגיה עסקינן. ובהקשר הזה, דווקא לגועל, לכאב, לעליבות, לדחייה, יש מקום של כבוד. כל התחושות האלה, שביומיום ננסה להתחמק מהן, מעצימות את חוויית הצפייה. כשהשתלת לב פותחת את סגור ליבו של אדם קשה, כשאדם שהיה בתרדמת רגשית עוד לפני שהיה בתרדמת ממשית מתעורר לחיים, או כשמישהו שכבר מת מבפנים אבל עדיין מונשם סוף סוף מצליח למות באמת, זה נראה לגמרי אחרת. זה מצליח לגעת בנו.
ועכשיו, כשברור שלב העניין הוא הנפש, ששולחן הניתוחים הוא למעשה כמו ספת הפסיכולוג, ושהניתוח הוא בעצם סוג של פסיכואנליזה, אולי זה לא מפתיע שעורכת ערוץ יחסים מרותקת לסדרות האלה.
האימייל של ידידיה
מה כל כך קוסם בזה?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
