מהפנים אל החוץ וחזרה

את הספר הזה אפשר לקרוא בכמה קריאות, או בכמה הדגשים, לפי עיני המתבונן. אפשר לקרוא בו ב"קריאה מזרחית" במרכאות, על קורותיה של ילדה שנולדה בעיראק וגדלה במעברות של שנות החמישים. והוא "יהודי" מאוד – גם בגלל המסע בשואה וגם בגלל ההומור העצמי. אבל עיקרו ורובו שייך למסורת של השירה המטאפיזית. הספר הזה הוא מעין דין וחשבון על מצב הנשמה בעולם. אבל זה איננו דין וחשבון של מי שנמצאת כבר מעל ומעבר לעולם האנושי, אלא להפך, דין וחשבון מיוסר, ולפעמים מצחיק, שמתחבט וסובל את סבל הסתירה שבין הקיום הרוחני לקיום הגשמי. למען הגילוי הנאות הספר הזה יצא בשנה האחרונה בהוצאת "הליקון" שאני עורך, אבל אני לא יכול שלא להמליץ עליו. הוא נפלא.

ספר שעדיין לא תורגם אבל מאוד הייתי רוצה לראות אותו בעברית הוא "איליום" (והמשכו, "אולימפוס") של דן סימנס. כן, זהו ספר מדע בדיוני אבל גם ספר על שירה ורוח. וכפי שכבר כתבה דוריס לסינג על מבקריה, "הם מעולם לא הבינו שחלק ממיטב הספרות החברתית של ימינו מצוי במדע הבדיוני" – ואצלה כלולה בזה גם בחינת הנפש (היא עצמה הכניסה תורות סוּפיות ל"שיקסטה" הבלתי נשכח שלה). כמו במחזור ה"היפריון" שלו שיצא כאן בזמנו בהוצאת אופוס, סימנס הופך כאן את השירה למציאות (הומרוס, שייקספיר, קיטס) ודולה ממנה תובנות מרתקות ביחס לרוח האדם. האם אפשר לקרוא לזה מדע בדיוני? לא במובן הקלסי. "איפה תמקם, למשל, את סלמאן רושדי?" שואלת לסינג.

עוד סופר מדע בדיוני, ל. רון הבארד, עשה צעד אחד יותר מלסינג וסימנס אל מחוזות הרוח, וכמו קזנצקיס (ב"תרגול רוחני" עקד, 1983) נכנס לזה לגמרי, וממש פיתח מדע של הנפש. נתקלתי עכשו בסטמצקי במהדורה חדשה של "דיאנטיקה" שלו בעברית. זהו ספר מטריד, שקורא תיגר על רוב מה שאנחנו חושבים על הנפש בראי הפסיכולוגיה, אבל לא נשאר ברמות תיאורטיות.

בהחלט חומר למחשבה, ואני מקווה שגם "מדע ההישרדות" שלו בדרך לחנויות - ספר שמגיע משלב מאוחר יותר במחקר של האבארד, ומשלים ומסביר את עלילות הנפש בעולם באותה שיטתיות פשוטה שגורמת לך לתפוס את הראש עם "איך לא עשיתי אחד ועוד אחד?". לא "ריאליזם מאגי" כמו שאומרת לסינג, אלא מאגיה ריאליסטית.

אם כבר מדברים, ערש הריאליזם המאגי הוא המיתוס. אבל הספר הזה אינו "עוד ספר" על המיתוסים היווניים, אלא ספר חניכה על נפש האדם. בסופו של דבר כל המעשים הפראיים של המיתוס הם בנפש פנימה.

"מאין הכל התחיל?" שואל קאלאסו, אבל אינו מחפש תשובות עובדתיות אלא מענה קיומי. מענה כזה, דורש היענות פנימית שאיננה רק אינטלקטואלית. "במשך מאות שנים

 דיברו בני האדם על המיתוסים היווניים כאילו היו דבר מה שיש לגלותו מחדש, שיש להחיותו", הוא אומר, "למען האמת, המיתוסים הם אלה אשר ממתינים לשעה שבה יעירו אותנו, כדי שנתבונן בהם, כבאותו עץ העומד מול העין הנפקחת". אגב, קאלאסו כתב גם ספר מרתק בשם "קא" על מסעותיו במיתוסים ההודיים, שעדיין ממתין מאוד לתרגום.

הספר הקלאסי הזה כן תורגם לעברית אבל בשוק הספרים השווקני שלנו אפשר להשיג אותו רק בחנויות לספרים נדירים. אצל אפיקטטוס האלים הפראיים של המיתוס הופכים לאלוהות אתית שהאדם יכול רק לומר כלפיה "ייעשה רצונך". המצב האידיאלי אצלו הוא "אפאתיה", במובנה המקורי של המלה: מצב שבו אין לך כפתורי הפעלה רגשיים, ושום דבר אינו גורם לך לצאת משלוותך. החלק הזה בשיעור שווה אוזן קשבת, בתנאי שלא לוקחים את זה כדרך מילוט. בסופו של דבר, האתגרים שבפניהם אנחנו עומדים הם בחיים ולא מחוץ להם.

ספרו של אמיר אור "מוזיאון הזמן" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

• במסגרת "רביעי – שירה" סדרת הרצאות חדשה על שירת העולם ותהליכי כתיבה שנפתחה השנה בבית הליקון ברחוב נחלת בנימין 73 בתל אביב, יתקיים ביום רביעי 30 בינואר בשעה 20:00, מפגש עם המשורר אמיר אור שישוחח עם הקהל על הזרם הרדיקלי של ספרות ואמנות יפן, מההייקוּ ועד הבּוּטוֹ.