מוזר לחשוב שתשני את כל עולמך בשביל אהבה

שש רווקות גרות בבניין שלי בגבעתיים. חשבנו לפתוח סניף של JDate, אבל אנחנו רק נפגשות בחדר המדרגות. כולנו נחמדות, כולנו נראות טוב, כולנו יודעות את התורה. וכולנו לבד

ליאת בר-און פורסם: 31.01.08, 09:42

הזוג מלמעלה ארז לפני כמה שבועות את הפקלאות ועזב. בחודשים האחרונים שמעתי אותם רבים הרבה, דרך המרפסת והקומות שמפרידות. לא יכולתי לשמוע בדיוק מה אמרו, אבל היו המון צעקות. בעיקר שלה. היא תמיד נזפה, והוא דיבר בחזרה. אחרי שהמובילים השאירו שובל של אגזוז מעונן במעלה הרחוב, שמעתי את הפרטים מהשכנה: הם נשואים טריים, שניהם מהברנז'ה. אבל הוא פוטר חודשיים אחרי החתונה, ומאז לא התחשק לו על סתם-עבודות, אז הוא ישב בבית. היא ניסתה לשכנע אותו למצוא משהו בינתיים, העיקר שיגיע כסף. לא התאים לו. אז הם עזבו, חזרו להורים שלו. הרי אי אפשר לחיות בדירה שכורה על משכורת אחת.

"אני עושה את זה", אמרתי לה.

"כן, אבל הם חיו את החיים הטובים. רהיטים מעוצבים, נסיעות לחוצלארץ, שניהם היו סיפורי הצלחה, ובבת אחת הכל הלך".

"לא הכל, רק חצי", אמרתי לה.

יומיים אחר כך נכנסה לדירה שלהם צעירה רווקה. השישית בבניין. מיד עליתי לגג שלנו, הסרתי את דגל הבורגנות שתקעה עיריית גבעתיים והנפתי שם דגל של JDate. שש רווקות, שלוש משפחות וזקן אחד. אנחנו בהחלט מהוות את הרוב. אולי כדאי לנצל את הכוח המפוקפק הזה ולעשות אסיפת דיירות כדי להחליט איפה לפתוח את דוכן ההיכרויות - בחצר הקדמית, באחורית, או במקלט. כל אחת והבחירה המאוד סמלית שלה. וכשאני אומרת סמלית, אני מתכוונת למינית. אבל בינתיים אנחנו נפגשות זו עם זו בחדר המדרגות. כולנו נחמדות, כולנו נראות טוב, כולנו יודעות את התורה. וכולנו לבד.

זה לא שאנחנו לא פוחדות ממחויבות, אנחנו פשוט לא חושבות עליה. כשאת רווקה את חושבת רק איזה כיף יהיה להתכרבל עם מישהו בלילה, או לקבל ממנו טוסט עם שוקו בבוקר. אף אחת לא באמת חושבת כמה מבאס יהיה לראות מישהו יותר מוצלח ממנו, יותר חתיך, יותר עשיר, ולהרגיש פספוס צורב.

שכנותיי ואני מאוד מרוכזות כשאנחנו מחפשות אהבה, החשיבה שלנו מאוד ממוקדת: לא מעניין אותנו הכאב, לא האכזבות, לא השינויים הנפשיים או הגופניים. אנחנו רק רוצות להסתובב בעיר עם יהלום על האצבע ותינוק בבטן. אילו היינו עוצרות לרגע לחשוב על דברים שוליים כמו ויכוחים, פשרות, עימותים, משכנתה, ילדים, או שיעור הגירושים, הרי לא היינו... לא היינו נשים.

אצל ההורים, שקטים כמו עכברים, מזדיינים בלי מילים

באמצע הלילה התעוררתי משאון המים וסגרתי את כל החלונות ששכחתי. הגשם הגדול הרטיב את הרצפה, את הספה, את השטיח. חזרתי למיטה הגדולה והריקה שלי, ובמקום לשקוע בדמיונות על הבחור שאמור לשכב שם, חשבתי קצת על הזוג מלמעלה.

דמיינתי איך הם שוכבים עכשיו בדירה של ההורים, שקטים כמו עכברים, מזדיינים בלי מילים. אולי כועסים על חלום שמת, אולי בוכים. אולי מחזקים זה את זו בזמנים הקשים. ואז חשבתי קצת על כמה שאני רגילה כבר להיות רווקה, תהיתי מדוע אני אף פעם לא חושבת כמה קשה יהיה לי לפרום את עולם היציבות שתפרתי בעמל כה רב. מצחיק לחשוב שאשה מוכנה לוותר על כל עולמה בשביל אהבה. מצחיק כמו לחשוב שזוגות מוכנים לוותר על עולמם בגלל מותה.

אבל אנחנו לא חושבות על זה, על הצעקות ועל המאבקים. אנחנו לא לומדות מהפרידות. ובגירושים של אחרים חברותיי ואני רואות רק ריבוי טבעי של גברים פנויים.