כתב אישום לצבא ולחברה
גם הדרג המדיני לא יוצא נקי מהדו"ח, אולם ועדת וינוגרד סבורה שאחריותו לכשלי המלחמה נובעת מכך שנגרר אחר בכירי הצבא. תהליך התחקור ותיקון הליקויים אמנם יסודי ומהיר, אך בעיני הוועדה - הוא אינו עמוק מספיק. ומבין השורות ניתן גם להבין מי מהקצינים נושא לדעתה בעיקר האחריות
ועדת וינוגרד אינה סבורה שמלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון גמור. אבל הפרקים בדו"ח, העוסקים בתפקוד צה"ל במערכה, הם כתב אשמה מבהיל, חמור מאין כמוהו. הפיקוד הבכיר הוא הנאשם המרכזי. גם הדרג המדיני אינו יוצא נקי, אולם הוועדה סבורה שאחריותו לכשלי המלחמה נובעת מכך שנגרר אחר בכירי הצבא, מבלי לשאול שאלות ומבלי לקיים תהליכי קבלת החלטות מסודרים, המבוססים על מידע וניתוחו.
המסמך המלא, התגובות והפרשנויות - סיקור נרחב על דו"ח וינוגרד
גם את האחריות לכישלון המבצע האחרון, "שינוי כיוון 11" - זה שבו מתמקדת הביקורת הציבורית - מטילה ועדת וינוגרד על צמרת הצבא, ולא על הדרג המדיני. במובן זה מזכיר דו"ח וינוגרד את דו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים. גם שם זוכה הדרג המדיני כמעט מכל אשמה. אם קיים הבדל, הוא מצוי בחלק הראשון של דו"ח וינוגרד - זה שפורסם באפריל אשתקד, ובו מוטלת האחריות על הממשלה ועל אולמרט. בניגוד לאגרנט קבע אז וינוגרד בבוטות, שהממשלה והעומד בראשה כשלו כשיצאו למלחמה בלי הכנה מספיקה, בלי שטרחו להבין את משמעויות ההחלטה שקיבלו ובלי שהגדירו כראוי את יעדיה.
ועדת וינוגרד מקפידה לציין כי האשמה אינה נופלת רק על מי שניהלו את מלחמת לבנון השנייה, אלא גם על קודמיהם - לפחות מאז שנת 2000. היא מתארת מצב מתמשך, שבו הדרג המדיני והצבאי הניחו לכשירות, למוכנות ולכוננות של צה"ל להידרדר במשך שנים. לא במעט בגלל כניעה ללחצי החברה, שנעשתה נהנתנית יותר וסולידרית פחות, והעדיפה את טובתו המיידית של הפרט על צרכי הביטחון והשיקולים האסטרטגיים.
הוועדה אינה מסתפקת בביקורת על תפקוד צה"ל בזמן המלחמה ולפניה. חבריה
מתריעים שהתחקירים ותהליך תיקון הליקויים אינו יסודי ועמוק מספיק; בחלקו הוא לוקה בשטחיות. "לא מצאנו שהייתה בצבא התמודדות ישירה ועמוקה עם כל התמיהות האלה", פוסקת הוועדה. חבריה גם שואלים את עצמם, אם צה"ל אינו מתכונן כעת למלחמה שהייתה - במקום להתכונן למגוון התרחישים איתם ייאלץ להתמודד בעתיד. הרמטכ"ל אשכנזי והמטה הכללי הנוכחי רואים בהערה זו סטירת לחי לא מוצדקת. אפשר להבין אותם; הנתונים בשטח מוכיחים כי בשנה וחצי שחלפו מאז המלחמה, התבצע בצה"ל תהליך חסר תקדים של חזרה לכשירות ומוכנות בכל הדרגים ובכל התחומים.
ברור שלא ניתן לתקן בזמן כה קצר את כל הליקויים, אומרים היום בצבא. עצם תוכנו של הדו"ח מעיד על קלקולים בהיקף כה נרחב, שלא ניתן להתגבר עליהם בשנתיים ואפילו בשלוש. אבל התוכנית מתבצעת בקצב מהיר, והתוצאות כבר נראות בשטח. בכל מקרה, הדו"ח הוא כה חמור, שיחייב את צה"ל לחשיבה ואפילו היערכות מחודשת ליישום 16 ההמלצות שמפרטת הוועדה בסיכום הפרק הצבאי.
כמעט כל ההמלצות נוגעות לתפקוד המטה הכללי וחילות היבשה. הוועדה נזהרת שלא להטיח אשמה כוללת בכל צה"ל. חיל-האוויר והעומד בראשו זוכים לציונים גבוהים. גם עבודת אגף המודיעין לפני המלחמה זוכה להערכת הוועדה. אבל תפקוד המודיעין מול צרכני המודיעין, קרי: מול היחידות הלוחמות והדרג המדיני, זוכה לכמה הערות לא-מחמיאות, אף כי סלחניות. בחיל-הים מעיב הטיל שספגה הספינה "חנית" על תפקוד החיל, שבדרך כלל היה טוב לדעת הוועדה. את הכשלים החמורים בלוגיסטיקה מייחסת הוועדה לארגון-מחדש של צה"ל, שהנהיג הרמטכ"ל דן חלוץ ואשר לא הוטמעו כראוי. הליך זה, נפסק, גרם לחלק ניכר מהליקויים בפיקוד ובשליטה, שנתגלעו בלחימת היבשה.
תוצאה מצמררת
קשה שלא להתרשם מהעבודה היסודית שעשתה הוועדה. היא חקרה לעומק את המהלכים צבאיים ואת השיקולים שהיו ביסודם, בדקה אחד לאחד את הקרבות הן בהיבט המבצעי והן בערכי. התוצאה מצמררת: הוועדה לא מצאה אפילו תחום אחד שבו תפקד צה"ל כארגון באופן תקין. הליקויים העיקריים שמצאה היו בתחומים הבאים:ערכי הלחימה: חוסר משמעת מבצעית; מקרים רבים מדי של היעדר דבקות במשימה ואי-חתירה לניצחון - בעיקר מצד הפיקוד הבכיר במטכ"ל ובדרגי השדה; דוגמה אישית לקויה של מפקדים, שהנהיגו את אנשיהם ממפקדות אחוריות; ואי-הקפדה על נהלים. היערכות, כשירות ומוכנות לקויים: צה"ל לא היה מוכן וערוך למלחמה, אבל מפקדיו לא דיווחו על כך לדרג המדיני ונתנו לו להאמין שהם יכולים להשיג את יעדיהם. תפישת הפעלת כוח לא מגובשת, לא ברורה ולא מתורגלת. ניהול מלחמה שהיה לקוי בכל מובן. בין השאר, מפני שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון, לא ניהל ישיבות הערכת מצב מסודרות, מפקדים בכירים שהבחינו בליקויים לא עמדו על דעתם ולא דרשו תיקון בתוקף, פיקוד ושליטה לקויים ופקודות לא ברורות. הכשרת מפקדים לקויה. היעדר חשיבה ותכנון אסטרטגיים לפני ובזמן המלחמה.
ועדת וינוגרד מציינת לטובה את ההקרבה, המסירות והדבקות במשימה, שגילו
החיילים והמפקדים בדרג הזוטר והבינוני. אבל בכך לא היה כדי לחפות על הגילויים של היעדר משמעת תוך כדי הפעולות בשטח, והעיסוק המופרז בפינוי פצועים על חשבון הדבקות במשימה המבצעית. בהקשר זה נכתב שהחרדה היתרה למניעת נפגעים בקרב כוחותינו פגעה בכושר הלחימה ואף גרמה לנפגעים רבים עוד יותר. אבל הוועדה מייחסת זאת בעיקר לנורמות שפשו בחברה הישראלית וללחימה בשטחים, שהפכו את השמירה על חיי החיילים וגופם לערך הגובר על ערכי לחימה אחרים.
אין ספק שוועדת וינוגרד הנחיתה על צה"ל מכה מורלית קשה. מאז המלחמה ניסה צה"ל להחזיר את אמון הציבור בו וביכולותיו. מבחינה זו, הדו"ח החזיר את צה"ל שנה אחורה. הוועדה אמנם לא נקבה בשמות קצינים שאחראים לכישלון יותר מאחרים, כפי שהתחייבה בפני בג"ץ. אבל בכך עשתה אולי שירות דוב לצבא, כיוון שהכתימה את כל שדרת הפיקוד הבכיר - אלה שפרשו ואלה שנותרו בשירות וממלאים כעת תפקידי מפתח. בין השורות אפשר לקרוא מי מבין לובשי המדים אחראי יותר, לדעת הוועדה, לכישלונות. אין שם הפתעות רבות, וכמעט כל מי שהוועדה רומזת על תפקודו הלקוי כבר פרש.
עכשיו נותר לגבי אשכנזי לאסוף את השברים המורליים ולהמשיך. הבעיה המרכזית שלו היא מחסור במפקדים בכירים מנוסים. הוא גם סבור כנראה שכל מי שנשאר בצה"ל ראוי לשמש בתפקידו, ולכן לא יהיו יתר פרישות יזומות-מלמעלה של קצינים בכירים. הבעיה היא איך לשמור, אחרי דו"ח כזה, על המוטיבציה ועל הנכונות לשרת. בעניין זה הכדור נמצא במידה רבה בידי החברה בישראל ובדרך שבה יפעלו הממשלה וצה"ל לחדש את האימון הציבורי בהם.
