וינוגרד: דבר והיפוכו

דו"ח וינוגרד פורסם ב-24 לינואר. לא, זו לא טעות: ב-24 בינואר 2001, השבוע לפני שבע שנים, פורסמו ההחלטות והמסקנות של ועדה ציבורית מכובדת בראשות השופט בדימוס. "ועדת וינוגרד" הראשונה המליצה להפחית במרוצת חמש שנים ב-50% את שכר הלימוד לסטודנטים באוניברסיטאות בישראל. כבר אז, ולבטח מפרספקטיבה של שבע שנים, הייתה זו אחת ההמלצות המשונות והמוטעות במימון הציבורי בישראל. לא פלא שיושמה בחלקה בלבד; הפחתת שכר הלימוד נעצרה ב-2003.

האזכור של ועדת וינוגרד הראשונה אינו מקרי. ההמלצות לחתוך בחצי את שכר הלימוד באוניברסיטאות נולדו לא בגלל רצון רע של מישהו אלא שיקפו את ההרכב הלקוי והבעייתי של הוועדה מלפני שבע שנים – כפי שהמסקנות, הטענות וההמלצות של ועדת וינוגרד העכשווית מבטאות את ההרכב הלקוי והבעייתי שלה. לא היו בה לא אסטרטג עם מוניטין, לא היסטוריון עם ידע צבור, לא טכנולוג עם מוח יצירתי ולא מדינאי שהתנסה בקבלת החלטות גורליות תחת לחץ.

בהסתכלי על אנשי הועדה, אני מרשה לעצמי לפקפק ביכולותיהם המקצועיות ולכן גם בתקיפות מסקנותיהם המלומדות. בלי להעליב, כמובן.

ניקח לדוגמא, את הביקורת על "דרך קבלת ההחלטות". זו סיסמא ריקה. ממשלות הנכנסות למלחמה לא מקבלות החלטות על-פי מודלים שנלמדים באוניברסיטאות (ליתר דיוק: שנלמדו באוניברסיטאות לפני כמה עשרות שנים ). מצער שחברי הוועדה לא התעמקו, למשל, בספרו של ההיסטוריון ג'ון לוקץ' על חמישה ימים בלונדון במאי 1940 ועל האופן שבו קיבלה אז ממשלת בריטניה את ההחלטה לא לנהל שום משא ומתן עם היטלר ולהילחם בו עד כניעתו מוחלטת.

החלטה זו התקבלה ב-28 במאי בחופזה רבה, בלא שיקול דעת אסטרטגי ארוך טווח, תוך התעלמות גמורה מהיכולות הקיימות של חילות בריטניה ובלי מתן דעה מספקת לסבל הצפוי לתושבי האיים הבריטים. צ'רצ'יל, שמונה לראש הממשלה רק עשרה ימים קודם לכן, הכריע נגד "המדרון החלקלק" של שיחות עם גרמניה הנאצית כאשר צבאה נערך במרחק של אצבע מחופי אנגליה.

האם החלטתו של צ'רצ'יל עמדה במבחן השיקול הרציונאלי? לא ולא. היא הייתה עדות חותכת לדרך עקלקלה ופסולה של קבלת החלטות במצבי לחץ והוכחה מוחצת ל"כשל מערכתי". חוץ מזה היא הייתה היחידה הנכונה והצילה את העולם.

ברגעי תפנית היסטוריים עומדים  ראשי המדינות והאומות במבחנים יוצאי דופן של מנהיגות אישית בלא שיש ברשותם מצפן, תמרור או מודל. הנטל מונח על כתפיהם ורובץ על מצפונם בלבד. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט היה לבד ביולי 2006. רק עם עצמו, לטוב ולרע; ועדת וינוגרד מהססת לקבוע אם לטוב או לרע, אם לשבט או לחסד.

ולא רק ביחס לאולמרט מציגה הוועדה חוסר עקביות משווע. בדו"ח שלה שולטים בלבול, ערפול ושימוש עמוס בביטויים ריקים כמו "כשל מערכתי", "נושאי עומק" ו"אחריות כוללת". הוועדה מצדיקה את הפעולה הקרקעית בלבנון (כפי שהצדקתי אותה אני בזמן אמת) ובמקביל קובעת שלא היה לפעולה זו מלכתחילה שום סיכוי. את המלחמה כולה מגדירה ועדת וינוגרד לחילופין כ"כישלון" וכ"הכרח". כך היא כמעט ומצליחה לעשות את הבלתי-אפשרי: לטגן אומלט ולשמור את הביצים שלמות. לשם כך היא עושה שימוש נמרץ במילה הלא-מתאימה "החמצה". להחמיץ אפשר פגישה, לא מלחמה. במלחמות מנצחים או מפסידים.

בפועל, מי שקורא את הדו"ח של ועדת וינוגרד השנייה מגרד אפוא את ראשו בתימהון; אז אולמרט אחראי לניצחון או לכישלון? אז ניצחנו או הפסדנו? לדעתי, שלא השתנתה מאז יולי 2006: אנחנו ניצחנו, החיזבאללה הפסיד.

פסק הדין הסופי של הוועדה מצלצל לי לכן חלול, סתור בתוך עצמו, מלאכותי ופחדני. זהו דו"ח קלאסי של "כן" ו"לא": הוא מטהר את ראש הממשלה וגם מלכלך עליו. הוא מלכלך על צה"ל וגם סוגד לו. והוא מרבה להושיט אצבע מאשימה כלפי "המערכת". תמיד נוח יותר להאשים מוסד או שיטה מאשר אדם בשר ודם.

זה לא אישי אבל זה כן אישי: לא הייתי מפקיד את גורלה של מדינת ישראל בידי אף לא אחד מהחברים של "ועדת וינוגרד".