נשים? ההצגה הכי טובה שיש

ללוש: "אני אוהב נשים בגלל הסכנה שהן מייצגות" (עריכה: מרב יודילוביץ') 

שבָּדבָּדם, זה הוא! שני האוהבים שרצים על חוף הים בדוֹביל, זה הוא! וגם המלחמות עם פרנסואה טריפו ומבקרי הקולנוע במגרש הביתי ומחוצה לו, זה הוא! הבמאי קלוד ללוש, ששמו מתנוסס לטוב ולרע על שלט הכניסה לאולם התהילה של הקולנוע הצרפתי, בסופו של יום רוצה להיות נאהב כמו כולם. נשים הן לדבריו הסיבה שהוא יוצר סרטים, הסיבה שהוא נושם וחי. בגללן הוא רצה לגדול והן, אם תשאלו אותו, אחראיות על המצאת המושג אהבה. בגיל 70, האהבות והיצר להוכיח לעולם שהוא ראוי, עדיין בוערים בו.

בן לאב יהודי ואם קתולית שהיגרו בילדותו מאלג'יר לצרפת, ללוש מודה שישראל בשבילו היא בית. פה הוא זכה לאורך השנים גם בחיבוק שכה חסר לו במולדת בין עם בזכות אותה תחושת שייכות, שקושרת בעבותות אל הארץ המובטחת לא מעט מיהודי צרפת, ובין עם בשל שלל מחוות של כבוד כמו רטרוספקטיבה בסינמטקים ובפסטיבלי הקולנוע או הענקת תואר של כבוד מטעם אוניברסיטת באר שבע.

ההתרגשות בטקס קבלת התואר בבירת הנגב היתה אפילו גדולה יותר מזו שאחזה בו עם הזכייה בפרסי האוסקר האמריקני ודקל הזהב בפסטיבל קאן, כך הוא מודה. "המקום הזה הוא בירת העולם בשבילי ואני לא אומר את זה רק כדי למצוא חן בעיניכם", אמר. ובכל זאת יש בו בללוש משהו שמבקש נואשות למצוא חן. אפשר להסביר את זה בדיסוננס המהדהד שבין ההצלחה המוקדמת ותהילת העולם לה זכה בשנות הששים בעקבות "גבר ואישה" בכיכובם של אנוק איימה וז'אן לואי טרנטיניאן, מול הצוננים שחטף והעלבונות שספג לאורך השנים מהביקורת הצרפתית שהתייחסה אליו כאל בן חורג חיצון למעגל האליטה האינטלקטואלית.

הקפיצה אל הפסגה כבר בתחילת הדרך, הנסיקה לשמיים עם "גבר ואישה" וההתרסקות שאחרי, השאירו אותו גם עם הצורך להוכיח לעולם שהוא יכול. ללוש הוא איש של סתירות פנימיות – מתמסר אבל חשדן, נינוח אבל חייב להיות בשליטה, רומנטיקן חסר תקנה שלא מאמין באהבת נצח. "אני אוהב את הוולגריות כי היא לא משעממת לעולם. זה שלב חשוב שצריך לעבור בו בכדי שאפשר יהיה מאוחר יותר להתנתק ממנו", הוא אומר את מה שאחרים חושבים.

"אדם זקוק לאחר בכדי שיעשיר אותו ולבדידות בשביל ליצור" (צילום: מרב יודילוביץ')

הוא לעולם לא יוצא לחופש, במובן העמוק של המילה. הראש כל הזמן עובד, הוא אומר, אוסף מראות, מצבים, רגעים עם פוטנציאל לסצנה בסרט לא כתוב. החיים מבחינתו הם פוטנציאל אינסופי לחומרים סינמטוגרפיים ולכן העיניים צריכות להישאר פקוחות והראש מכוון. אולי בגלל שנכווה מהתקשורת שוב ושוב הוא זהיר, מבקש להקסים, מגן על עצמו במשפטים מסוגננים מוכנים מראש שחוזרים על עצמם לאורך שנים ומשאירים את האדם שמאחוריהם לא חשוף.

הקולנוע הציל אותי

אחד הסיפורים שהוא נוהג לספר שוב ושוב בראיונות קשור בתחילת הרומן שלו עם הקולנוע לו הוא חב לדבריו את חייו. "במהלך כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה, אמא שלי החביאה אותי בבית הקולנוע", הוא אומר, "כשהגסטאפו חיפש אותנו, אני ישבתי בקולנוע וצפיתי באותו הסרט במשך 7 שעות ברציפות. ניצלתי בזכות אהבתי לקולנוע". גם בגיל 70 משהו מהילד שהיה עוד נמצא שם, מפוכח יותר, מוכה, למוד מלחמות ובכל זאת סקרן ואופטימי.

"זו לא מילה הרפתקנית שליטה, אבל רק הרפתקנים שיודעים לשלוט בטירוף שלהם, יוכלו להגיע רחוק", הוא אומר. הוא ביים כוכבי ענק של מסך הכסף הצרפתי ובהם ז'אן פול בלמונדו, אנוק איימה וז'אן לואי טרנטיניאן, איב מונטאן, אנני ז'ירארדו, לינו ונטורה, ז'אק ברל, ג'וני האלידי, מישל מורגן, ג'רלדין צ'פלין, סרז' רג'יאני וקתרין דנב. לדבריו, הוא מחפש תמיד את המבט הרך על בן האדם שמאחורי השחקן.

בשנת 2004 יצא לאקרנים סרטו "הפריזאים", שאמור היה להיות החלק

הראשון מהטרילוגיה "המין האנושי" (Le Genre Humain). הסרט נכתש ברשעות על ידי מבקרי הקולנוע בצרפת וללוש ערך את הסרט מחדש והוציא גרסה שנייה תחת הכותרת "האומץ לאהוב", מחוץ לתחומי המולדת. במקביל השקיע סכום נכבד של 150 אלף יורו בהקרנות פתוחות ללא תשלום של הסרט על 400 מסכי קולנוע ברחבי צרפת. "זו היתה הדרך שלי למחות", הוא מודה ומדגיש, "אין לי שום זכות להתלונן. אני יוצר קולנוע מפונק שעושה בדיוק מה שהוא רוצה".

אחרי שנים של בעיטות שספג בבטן הרכה, השנה יש לללוש סיבות לנחת. סרטו "הצטלבות" (Roman De Gare) גרף במקביל ביקורות משבחות ורשם הצלחה רבה בצרפת ומחוצה לה. את הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, צילם ללוש בשם הבדוי הרווה פיקאר ובכך זכה לפחות בתקופת הצילומים לתקופת חסד ולשקט תקשורתי. כשחשף את עצמו על במת פסטיבל קאן, העיתונות הצרפתית, שחשה מרומה, געשה. "יש לי מערכת יחסים קשה מאוד עם הביקורת, כך שהם לא ממש מעזים לכתוב שהם אוהבים את הסרטים שלי גם כשהם אוהבים אותם", הוא אומר.

משפט מפתח: "בעולם של שקרנים, האובססיה שלי היא לצלם את האמת"