הסיפור האישי שגרם לח"כ שנלר ליזום את חוק מוות מוחי
חוק קביעת המוות המוחי, שעבר אמש בכנסת נולד בשיחת מדרכה בין ח"כ עתניאל שנלר ושכנו אייל גרינבאום, שחיכה באותה עת להשתלת כבד. גרינבאום ביקש משנלר לעשות משהו, שנלר נרתם למשימה. שנלר וגרינבאום חושפים לראשונה - כך הכל החל
ערב שבת יורד על היישוב מכמש. הרחובות משתתקים. היישוב כולו נדרך לקראת השבת. הנה יוצא אדם מביתו, לבוש בגדים נאים, ממהר לבית הכנסת לקראת תפילה. בדרכו פוגש חבר. פוסעים השניים ומנהלים שיחת רעים. האחד איש עסקים, השני פוליטיקאי. הם קרבים לבית הכנסת. השיחה עוסקת במצב בריאותו של איש העסקים. זמנו קצוב, כל יום שעובר הוא יום נוסף בו אינו זוכה בכבד שיציל את חייו. כל יום שעובר הוא עוד גרגר שצונח בשעון החול. הפוליטיקאי מאזין. המילים נוגעות.
מהשיחה הזאת יצא בסופו של דבר החוק שאומר להפוך על פיו את מצב תרומות האברים בישראל. אמש בכנסת (ב'), אחרי שעבר חוק מוות מוחי-נשימתי, עלה יוזם החוק ח"כ עתניאל שנלר לדוכן והודה בהתרגשות לאיש שדחק בו לרוץ עם החוק, מושתל הכבד אייל גרינבאום, שישב ביציע הכבוד של הכנסת.
"ח"כ עותניאל שנלר הוא שכן שלי. 3-4 שבועות לפני ההשתלה הלכנו יחד לבית הכנסת ודיברנו על ההשתלה. אמרתי לו 'מי יודע מתי אעבור את ההשתלה, פה בארץ בקושי תורמים אברים'", מספר אייל גרינבאום (39). "אחרי שעברתי את ההשתלה שנלר אמר לי שהוא לוקח את הסיפור הזה לידיים".
"בהתחלה חשבנו להציע חוק שיהפוך את תרומת האברים בישראל לאוטומטית", משחזר עותניאל שנלר, "ראיתי שלא בא בחשבון להעביר חוק כזה כי הרב עובדיה יוסף התנגד נחרצות מבחינה הלכתית, והחלטתי לרדת מהעניין".
השניים לא הרימו ידיים והמשיכו לחפש פתרון למצוקת החולים. מספר שבועות אחרי ההשתלה שעבר גרינבאום, הגיעו השניים למסקנה "שהבעיה היא בסנכרון בין הרופאים לממסד הדתי", כהגדרת גרינבאום. "מצאנו את נושא המוות המוחי והתקדמנו איתו", ממשיך שנלר.
יחד הפשילו שרוולים. בעוד שנלר מתחיל לטוות את הקורים הפוליטיים, יצא אייל לסייע מבחוץ. "ישבתי אצל הרב הראשי יונה מצגר ואמרתי לו שאני חייב את החיים שלי למשפחה שתרמה לי את אברי אביה. אמרתי לו שמספיק עם זה, שכל הרבנים ישבו ויפתרו את זה", מספר גרינבאום. "דיברתי עם עוד כמה רבנים ושנלר התחיל עם הפעילות שלו. הוא דחף הכל, הוא פוליטיקאי, יש לו את היכולות". המאמץ, כאומר, השתלם.
גרינבאום החל לסבול מהכבד עוד בימי השירות הצבאי. בהתחלה, שום דבר מיוחד: קצת בעיות בתפקודי הכבד שהצריכו מעקב שגרתי אחת לשנה. בשנת 2005 חלה החמרה במצבו והוא אובחן כסובל מכבד שומני. "עליתי המון במשקל. חצי שנה לפני ההשתלה הכבד לא הצליח להתמודד עם האמוניה, והיא התחילה לעלות לראש", אומר גרינבאום ומספר על התקף של עוויתות בפה וקשיים בהליכה שחווה במהלך פגישה עסקית ועל אובדן פוקוס וזיכרון. "פחדתי שאלך לאיבוד, שלא אשלוט על עצמי. הגעתי לחתונה עם כל החברים שלי ואחרי זה שכחתי שהייתי שם בכלל. לא הייתי אני".
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
"כשהודיעו לי שאני צריך השתלת כבד, לא קיבלתי את זה בהפתעה", אומר גרינבאום. "הסתכלתי מסביב, שוחחתי עם הגסטרולוגים והבנתי שאין תרופה לדבר הזה. זה לא וירוס. אין, פשוט אין תרופה לדבר הזה. הבנתי שהאופציה היחידה היא השתלה".
גרינבאום, אדם דתי, לא התעסק בכלל עם השאלות ההלכתיות סביב נושא ההשתלות ורק קיווה שהכל יעבור במהרה. "התחלתי להסתובב עם הטלפון הסלולרי בכיס. שבת, יום חול, כל הזמן חיכיתי לטלפון. הייתי מתוח ועצבני, לא הייתי עוד אדון לעצמי".
ארבעה חודשים התענה. על השאלה מתי תבוצע ההשתלה נהג לענות למכריו כי היא תבוצע רק לאחר שבנו הפג של אחד מעובדיו יעבור את הברית, ופחות משלושה חודשים לפני חתונת בת דודתו. אמר, והאמין בכך בכל ליבו.
בוקר אחד זומן לשיחה בבית החולים. לדבריו, הרופאה בישרה לו כי בשל מצוקת האברים בארץ היא שולחת אותו לקולומביה, לנסות את מזלו. גרינבאום יצא ממשרדה ופנה לקבל את אישור קופת החולים שלו. רופא אחר שהיה אמור לכתוב את המכתב לקופה נעדר מהמשרד וגרינבאום עזב את בית החולים. זה היה יום הברית של בנו של העובד. "הסנדק היה הרב אלבז וביקשתי שיקבלו ברכה בשמי. הוא אמר 'ישועת השם כהרף עין כאן ומהר'. למחרת נסעתי עם אשתי לנופש", מספר גרינבאום. את החופשה הזו קטעה, בראשיתה, שיחת הטלפון המיוחלת שהזעיקה אותו לבית החולים. "כשאמרתי לפקידת הקבלה שאני מבטל את החופשה כי אני נוסע להשתיל בי כבד, היא חשבה שנפלתי מהירח". גם מהחתונה נעדר כתוצאה מההשתלה, בדיוק כפי שצפה.
לאחר ההשתלה התחיל גרינבאום את תהליך השיקום. סובל מכאבי תופת וסיוטי לילה, מצא עצמו מתקשה בפעולות הבסיסיות ביותר ומתגעגע לילדיו, אותם ראה שוב רק כשחזר הביתה. "מצד אחד ראיתי את אשתי שושי ונורא שמחתי, מצד שני ידעתי שמצפה לי שיקום ארוך. אבל הנה, השיקום היה קצר מהצפוי ופחות משבועיים אחרי ההשתלה חזרתי הביתה. הייתי בבית חודש וחצי – חודשיים וחזרתי לעבודה. לילדים היה מאוד קשה".
כשחזר לעבודה, שב לחברות בבעלותו, שבמקרה עוסקות באספקת ציוד למרפאות וביבוא מכשירים רפואיים. "מה שמאתגר אותי היום זה להציל חיים. כמובן שיש פה מטרה עסקית, להרוויח כסף, להתפרנס ולפרנס עובדים, אבל מעבר לזה גם לחנך אנשים. כשאדם נופל ברחוב יש לעזור לו, לא להסתכל לצד השני ולהמשיך ללכת".
כבד חדש, ילדה חדשה
את האתגר הגדול מכל הציבה בפניו אשתו. "כשהתעוררתי מהניתוח אחד הדברים הראשונים ששאלתי את אשתי, כשאני עוד מחובר לצינורות, הוא מה היא רוצה מתנה? היא ענתה שהיא רוצה ילד. צחקתי ואמרתי לה שעם כל מה שעברתי והכדורים אין סיכוי", מספר גרינבאום, שגופו אף הראה סימני דחייה לכבד החדש. במכתב השחרור מבית החולים נכתב כי יהיה זקוק להשתלה נוספת. לאור המידע החדש ועם זכר הנסיונות להרות עוד לפני ההשתלה, נראה היה כי גרינבאום ייאלץ לוותר על הילד החמישי.
"אבל רצון של אישה זה מה שקובע כל דבר בחיים - ואשתי לא ויתרה", הוא אומר בחיוך. "הכבד הישן כנראה לא היה מסוגל לייצר חלק מהדברים ועם הכבד החדש זה הלך. אז הנה, יש לנו תינוקת בת חצי שנה וכיף לנו וטוב לנו איתה".
שנה לאחר ההשתלה צפה, נרגש ונסער, בלידת ביתו. "ההתרגשות היתה הרבה יותר גדולה מהלידות הקודמות, זה היה כנגד כל הסיכויים. זה חיזק לי את הרצון להפוך עולמות, להפוך כל קיר במדינה בשביל לשכנע אנשים שתרומות אברים, מעבר לרצון, זו חובה. הבת שלי חיה היום בזכות אותה תרומת אברים".
רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן
