איך נראית לידה מן הצד השני של היולדת
כשליאורה, חברתה ההרה של מלי גרין, הזעיקה אותה באמצע הלילה להתלוות אליה לבית החולים, שתיהן לא תיארו לעצמן שהלידה תהיה החלק הקל של המסע המשותף שלהן. במסע לאחור היא משחזרת את רגעי החרדה הנוראיים של לידה שפתאום הסתבכה ומבררת למה זה קורה
"מלי, את חייבת לבוא איתי," קול לחוץ ורועד נשמע מעבר לקו.
העפתי מבט חטוף בשעון שהורה על השעה .2:04 לאן אני חייבת לבוא בשתיים בלילה? קורי השינה חסמו כל מחשבה.
"מלי, אני מתחננת. את יודעת שבעלי נמצא בחו"ל וצפוי לחזור רק מחרתיים. הלידה הקודמת שלי התרחשה בשבוע ה־,42 אבל לפני דקה ירדו לי המים ואני רק בתחילת שבוע .37 הלידה הקדימה. את חייבת לבוא איתי לבית החולים."
וכך מצאתי עצמי על תקן מלווה בחדר לידה.
2:30 אני מחזיקה את התיק, ליאורה מחזיקה את הבטן. אנחנו נכנסות לחדר הקבלה של הדסה הר הצופים בירושלים. מיילדת עם חיוך מקבלת אותנו. מכל עבר קולות של לבבות פועמים, משדרים ד"ש מבעד למכשיר המוניטור.
למרות שביקרתי בחדר הלידה לא פעם ולא פעמיים, אני רועדת. עד היום הכרתי את המקום רק מעמדת המיטה, שם שכבתי כיולדת. עכשיו אני נכנסת עם בטן ריקה ומישהי גונחת לצידי.
התהליך הקבוע: בדיקות, ההכרזה "ליאורה, יש לך כבר פתיחה של 5 ס"מ" ומייד החיבור למוניטור. מחוגי השעון מתקדמים, בעוד המוניטור משמיע את פעימות לב העובר, והכבל השני מעביר לנו את עוצמת הצירים. ליאורה גונחת מדי פעם, ואני אוחזת בכתפיה, מלטפת את ראשה, מציעה לה מים. היא מבקשת שאעסה לה את הגב התחתון הכואב, ארטיב לה שוב את השפתיים, אחזיק לה חזק את היד ואבטיח שאוטוטו הכל עובר.
5:30 השחר החל לעלות, קרני שמש ראשונות מסתננות מבעד לווילון. כאן, בחדר הלידה, אין קשר בין השעון לבין הזמן בפועל, כאן לזמן יש חוקים משלו.
בעלה של ליאורה לחוץ מעבר לקו. הוא רוצה לקחת מטוס סילון ברגע זה ולעוף מלונדון ישר לבית החולים הירושלמי. הוא אומר משהו לא ברור, ליאורה מעיפה אליי את הסלולרי, אני אומרת: "הכל בסדר, ליאורה ממש יולדת מושלמת, והכל תקין. אני מבטיחה לך שכשיגיעו צירי הלחץ אתקשר אליך. תשמע הכל בשידור חי ותהיה עד מרחוק ללידה."
ליאורה מקבלת אפידורל והיא גונחת פחות. אני סירבתי בלידות, מסיבות שונות, לקבל את הזריקה. איכשהו הרגשתי שחיוך מעודד של מיילדת ומילת עידוד של רופא בתוספת הבטחה ש"הנה, עוד קצת ואת אחרי" עוזרים יותר מכל זריקת אפידורל.
פתיחה מלאה
6:15 כל אישה מחכה לצמד המילים הזה, שמבהיר יותר מכל שהרגע הגדול מגיע. המיילדת מעבירה את ליאורה מחדר קבלה לחדר לידה, אחרי שעות של צירים שהסתיימו בשעה טובה. אני אומרת לה: "בתוך כמה דקות תהיי אחרי הכל, תחזיקי את האוצר הקטן שלך בידיים. תראי שהכל יהיה בסדר."
אני מחייכת אליה, ולא יודעת כמה אני טועה.
פרופ' יגל בפעולה (צילום: מרים צחי)
בעלה של ליאורה על הקו, נשנק יחד איתה. רופא נכנס לחדר, ומיילדת נוספת מוזעקת. "תלחצי עוד קצת! ע-ו-ו-ו-ד! הראש יוצא... הנה הכתפיים, תלחצי, תלחצי."
ואז הרגע המרגש מכל, קול פעייה רכה, פרצוף אדום ומיוזע שכאילו בא מדרך רחוקה ניבט אלינו, עדיין קשור בחבל הטבור לרחמה של ליאורה.
"בשעה טובה, נולדה לך בת." אני עומדת בצד, חוזה בנס הבריאה, בעוד המיילדות דואגות לכל השאר. תוך רגע קט התינוקת הרכה עטופה בחיתול בד צחור. שתי עיניה סוקרות את העולם החדש שזה עתה גילתה. "ברוכה הבאה", לוחשת ליאורה, כמעט בלי כוח. אנחנו מתנשקות ומנגבות דמעות, ובעלה מבקש מעבר לקו שנמשש לתינוקת את כל האיברים ונראה שהיא בסדר. "ותדאגו לליאורה, אני לא יורד מהקו," הוא צועק.
6:34 רגע, זה עדיין לא הסוף, אי אפשר לומר מזל טוב מוגמר לפני שכל תהליך הלידה מסתיים.
"השילייה, דוקטור," קולה של מרים המיילדת נשמע מודאג במקצת. היא הזעיקה את פרופ' שמחה יגל אל החדר. הוא ממשש קלות את הבטן. פניו מביעות ריכוז. האם יש בעיה? אני מרגיעה את עצמי שאלפי לידות עברו תחת ידו.
"יהיה בסדר," אני מלטפת את ליאורה, והפעם היא מאמינה לי. פרופ' יגל לוחץ, וכעבור דקות נוספות, לקול בכיה של התינוקת הטרייה, גם השילייה בחוץ. בעלה של ליאורה צועק שזה עתה חבר שלו סידר לו טיסה ארצה, שיוצאת בעוד שעתיים. אני מחייגת לאמא של ליאורה, שתתעורר לבוקר חדש עם נכדה חדשה.
שוב נשיקות, איחולי מזל טוב, ונראה שהכל כבר מאחורינו. ליאורה מבקשת שאשלח אס.אם.אס לכל מיני מספרים בנייד שלה, והאצבעות שלי מתחילות לרוץ על פני המקשים. המיילדת מבטיחה להגיש לה כוס תה בתוך חמש דקות.
"היא מדממת"
6:47 קולה של המיילדת קוטע את השמחה. הטלפון הסלולרי נשמט מידי, צונח על הסדין. אני עומדת המומה, לא יודעת מה תפקידי כעת. עד כה התסריט היה צפוי משהו, אבל עכשיו אני מביטה בחרדה בתמונות שרצות מול עיניי. פניו המחייכות של פרופ' יגל מרצינות. תוך שניות מוזעקים לחדר רופאים נוספים. אני עומדת נטועה על מקומי באימה.
עבודת הצוות מהירה ושקטה, רק הפנים הרציניות מצביעות על כך שמשהו מתרחש. ליאורה מותשת, חיוורונה מתחרה בצבע החיתול הצחור של בתה. אין לי מושג מה הם עושים לה. אני רק מתפללת שהיא תהיה בסדר.
"היא צריכה לקבל מנת דם," אני שומעת את פרופ' יגל אומר. הוא מתדרך את הצוות שסביבו במונחים רפואיים שאני לא מצליחה להבין.
"חברה נחמדה, נא המתיני בחוץ," מוציאים אותי באדיבות.
החרדה והמתח שולטים באוויר. בפעם הראשונה אני מתחילה להבין את המושג "סיבוכים אחרי לידה "' עד היום התייחסתי ללידה כאל חוויה כואבת אבל משתלמת, לא הייתי ממש מודעת לסכנות שאורבות ליולדת.
7:03 אני עושה את דרכי החוצה כשליאורה פתאום לוחשת: "מלי, אני הולכת למות?".
החרדה שלה מדביקה אותי. אני לא זוכרת שפעם עמדו סביבי כל כך הרבה רופאים ואחיות. "לא, את תחיי ותיהני מהתינוקת שלך ומהילד הגדול עד ,"120 אני אומרת ומקווה שקולי יציב ומשכנע מספיק.
רק בחוץ אני מרשה לעצמי לרעוד. האם נשים שעוברות לידה תקינה יודעות להעריך את מזלן? אני לא בטוחה.
כמה שניות חולפות וההליכה המהירה של המחשבות הופכת לריצה. "רק שיצליחו לעצור את הדימום! רק שהיא לא תמות."!
שפתיי לא מצליחות למלמל תפילה למענה, אני צועקת אותה בלב.
7:15 כעבור כמה דקות שנדמות כנצח, הדימום נרגע.
ליאורה שוכבת במיטה מחוברת לעירוי. היא נותרה בחדר הלידה להשגחה, כדי לוודא שהדימום לא יחזור על עצמו.
פרופ' יגל מסיר את הכפפות מידיו והחיוך חוזר לזוויות פיו. אני ניגשת אליו לצד ושואלת עד כמה זה היה חמור. "אל תספרי עכשיו לחברה שלך," הוא אומר, "אבל דימום כבד אחרי לידה כמו זה שהיה לה יכול להוביל לכריתת רחם אם לא מצליחים להשתלט עליו."
כריתת רחם לליאורה הצעירה בת ה־?30 אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה.
"אבל אני יכול לבשר לך שהמקרה שאירע עכשיו מוגדר כמקרה קל יחסית," הוא מחייך.
אם זה קל, אני מפחדת לשאול מה נחשב למקרה קשה.
אחרי הכל - אפשר לחייך (צילום: מרים צחי)
סיבוכים במהלך לידה ואחריה
שבוע אחרי. ליאורה השתחררה לפני כמה ימים. היא מתאוששת עם התינוקת המתוקה שלה, ששמה שני, בעלה נמצא לצידה והמשפחה הקטנה מאושרת. חזרתי לבית החולים לחדרו של פרופ' יגל, רופא בכיר ומנהל המרכז לאולטרא-סאונד למיילדות וגינקולוגיה בהדסה הר הצופים, כדי להבין מה קרה שם וללמוד יותר על סיבוכים אפשריים בלידה.
"דימום כבד אחרי לידה הוא מצב שכיח," מקדים פרופ' יגל ומתייחס למקרה של חברתי. "הסיבות לכך רבות: לפעמים מדובר בשילייה שלא יצאה בשלמותה, לפעמים ברחם שלא התכווץ כראוי, ולעיתים נדירות הוא מעיד על תסחיף מי שפיר - סיבוך נדיר, שלצערנו ברוב המקרים מסתיים במות היולדת, ולפעמים במות העובר, כשהדבר מתרחש עוד לפני לידתו."
למה זה קורה?
"תסחיף מי שפיר נגרם כתוצאה מחדירת מי שפיר ותאים עובריים לתוך כלי הדם של האם, שנפתחים במהלך הלידה. התאים מגיעים לריאות וגורמים לאי ספיקה נשימתית וכתוצאה מכך לאי ספיקת לב, איבוד הכרה והפרעת קרישה, שבעקבותיה מופיעים דימום מסיבי באיברי הגוף הפנימיים והחיצוניים ותרדמת. מדובר בתופעה שמופיעה באופן פתאומי ובדרך כלל אין לה סימנים מקדימים."
נשמע מאיים. יש איזושהי מילת הרגעה?
"שכיחותו של תסחיף מי השפיר היא אחד ל־8,000 עד 80,000 לידות. מהירות התגובה משחקת כאן תפקיד קריטי. מדובר בשניות ודקות יקרות. אם מאתרים את הבעיה בתחילתה, גוברים הסיכויים להציל חיים. זכור לי מקרה של ניתוח קיסרי שבמהלכו התעורר מצב של תסחיף מי שפיר. ראינו ממש קרישים בדם בעזרת אקו לב. התחלנו בביצוע הפעולות הנדרשות תוך שניות, וזה שיחק לטובתה של היולדת. כשהיא התעוררה, היא לא יכלה לדמיין לעצמה את הדרמה שהתחוללה סביבה דקות קודם לכן. היא התאוששה ושוחררה בדיוק כמו כל יולדת שעברה ניתוח קיסרי."
מהם הסיבוכים השכיחים יותר בלידה?
"המקרים השכיחים יותר הם רעלת הריון והיפרדות שילייה . לעיתים נדירות יש סכנה של תסחיף ריאתי. בזמן ההריון קיימת נטייה לקרישיות יתר, ולפיכך קיימת נטייה לפני הלידה ובתקופת משכב הלידה לפתח קרישים ברגליים, בין השאר כתוצאה
מהרחבה של ורידים. הקרישים האלה עשויים לנדוד עם מחזור הדם לתוך הריאות ולגרום שם לסתימה של כלי דם."
לאילו נשים זה עלול לקרות?
"בסיכון גבוה נמצאות נשים שסובלות ממחלות לב, נשים שעברו בעבר תסחיף ריאתי ונשים עם נטייה לפקקת ורידים. גם עישון מגביר את הסיכון להיווצרות קרישים. מי שלוקה בתסחיף ריאתי, יכולה לפתח קושי נשימתי ולהגיע למצב של פגיעה ברקמת הריאות. גם העובר נתון בסכנה, כי אם האם בסכנת חיים, הוא עלול למות."
ושוב צפירת הרגעה, בבקשה.
"המקרים האלה נדירים ומתרחשים באחוזים מצומצמים. למרות זאת, על הצוות המטפל בחדרי לידה להיות ערני, כי כאמור כל שנייה קובעת."
האם יש סיבוכים שאפשר למנוע?
"בעזרת מעקב צמוד לאורך ההריון וטיפול נכון ניתן למנוע כמעט כל בעיה. לדוגמה, סוכרת בהריון אפשר למנוע על ידי אבחון מוקדם וטיפול קפדני, כך גם אפשר לצמצם בעיות ורידים ודליות ברגליים בעזרת טיפול במדללי דם ועוד."
בעוד אנחנו משוחחים, בחוץ יושבות נשים שמצפות ללידה. פרופ' יגל אומר שרובן המוחלט נמצאות בס־ טטיסטיקה הנפלאה של ללדת בשלום ילד בריא ושלם. קריאה קוטעת את השיחה איתו, הוא מוזעק אל חדר הלידה. "שיהיה בשעה טובה ובמזל טוב," אני ממלמלת, והפעם המילים מקבלות משמעות אחרת.
רואה את הנולד
פניה של מרים המיילדת זורחות. 17 שנות עבודתה בחדר הלידה לא הקהו את התרגשותה מכל לידה טרייה, שמתרחשת כמה פעמים בכל משמרת. "ביום שבו אפסיק להתרגש, אפסיק ליילד," היא אומרת.
מרים מבקשת להרגיע את כל הנשים ההרות או שמתכננות הריון מחששות שהכתבה עלולה לעורר בהן. "מצב של תסחיף מי שפיר לא מטריד אותי בדרך כלל. בכל שנותי כמיילדת נתקלתי רק במקרה אחד כזה. הבהלה היתה עצומה, אך היולדת ניצלה. אותי דווקא מפחיד סיבוך אחר, שעליו לא מדברים הרבה: כתפיים כלואות. מדובר במצב שבו ראש התינוק יוצא אך הכתפיים שלו נשארות תקועות. כמובן שמזעיקים רופא במקרה כזה, וגם אנחנו המיילדות מיומנות ומתודרכות, ובכל זאת בתחילת כל לידה אני נושאת תפילה בליבי שזה לא יקרה".
- מלי גרין,
ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לפנייה לכתב/ת 
