שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסיפור של יוסי - "אף אחד לא רוצה הומו דתי"
    יוסי כתב לי מייל: הוא הומו חרדי, והוא כל כך לבד. אם גם אנחנו, ההומואים, דחינו את יוסי רק בגלל שהוא חרדי, אנחנו לא יותר טובים מ"הם". ולא משנה כמה מצעדים נעשה, וכמה מסיבות נהדרות וכמה בתי קפה וסרטים וספרים יהיו לנו
    "אל תשפטו למען לא תישפטו, כי במשפט אשר אתם שופטים תישפטו, ובמידה אשר אתם מודדים ימדד לכם" (הבשורה על פי מתי, ז')

     

    סליחה שאני מצטט לכם מהברית החדשה. זה לא שחזרתי בתשובה, התחלתי להאמין באלוהים, בישו, או במה שזה לא יהיה, ואין סכנה מפני הטפה פתאומית לחזור לדרך הישר (באנגלית זה נשמע יותר טוב). נתקלתי במשפט הזה השבוע, כשחיפשתי פאנץ' ליין טוב לסיפור, ואין מתאים ממנו לתאר את הסיפור העצוב על יוסי והפרידה שלו מאלוהים.

     

    הכל התחיל ביום שבת בו כיסו עננים את העיר וגשם ירד לפרקים ומילא את האוויר בריח חדש ורענן. במקרה טיילתי לי בתל אביב, העיר שאני אוהב לשנוא, וראיתי בה את היופי המסתתר בתוך השאון היומיומי. תל אביב של שבת בבוקר, רחובות שטופים ונקיים, הכל אפור-לונדוני ומקסים כמו בסרט. אנשים מסתגרים מבתיהם, אפילו הפיצוציות סגורות בחלקן, מפני הגשם והלקוחות הנעדרים. ובתוך כל אלה אני ממהר לפגישה עם יוסי, שכתב לי מייל נרגש ובו סיפר שהוא צריך עזרה.

     

    "כאילו אלוהים יושב לי על הכתפיים ומרחיק את האהבה מעלי"

    בעצם, אולי כדאי שאתחיל מההתחלה. בראשית קיבלתי דואר אלקטרוני מבחור שכינה את עצמו "יוסי" וסיפר שהוא הומו, חרדי, שמחפש מישהו לדבר איתו. נבוך מעצם הפנייה, ניסיתי להפנות אותו לאחד מארגוני הקהילה הגאה. אבל יוסי חשש מפני החשיפה וביקש שנתכתב קצת במיילים, אז הסכמתי. לאט לאט נחשף הסיפור ה"רגיל", שכבר שמעתי כל כך הרבה פעמים ובכל פעם שובר אותי מחדש: בחור צעיר, ממשפחה דתית, שבגיל 19 מכיר בכך שהוא הומו ובגיל 28 מוצא את עצמו מתגלגל ברחובות העיר הגדולה, בלי אף אחד כמעט. הוא התגלגל מבחור אחד לאחר, ניסה למצוא אהבה ומצא שזה לא קל, ועכשיו הוא תקוע באמצע, דחוי על ידי המשפחה הביולוגית שלו, דחוי על ידי הקהילה בגלל מה שהוא מייצג. "אף אחד לא רוצה לצאת עם דתי", כתב לי, "זה כאילו אלוהים יושב לי על הכתפיים ומרחיק את האהבה מעלי".

     

    פגשתי את יוסי כשנה לאחר שהתפוצצה הפרשה והוא הגיע לתל אביב. הוא כבר לא כל כך חדש, יש לו כבר חדר משלו בכרך הסואן, ואפשר לומר שהוא התחיל מבראשית. הוא לא הוריד את הכיפה ולא הפסיק להתפלל, אבל מרשה לעצמו להיכנע ליצר הרע כשזה מגיע לבחורים. הוא כבר לא מושך בגומייה כדי לקרוע בעורו בכל פעם שעוברת בו המחשבה הרעה, הוא פשוט מביא ביד ונפטר מהחרמנות. הפתיע אותו לגלות שגם אני שמעתי על הפטנט הזה, ואותי הפתיע לשמוע שהוא חשב שהוא הראשון שגילה שאונן אמנם הוצא להורג, אבל לפחות עשה קצת גוד-טיים לפני.

     

    בבית הקפה, רטוב עד לשד עצמותיי, הקשבתי לסיפור של יוסי. אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל, בטח שלא פנים אל פנים. אבל היה בו משהו אמיתי ומסקרן שהייתי חייב לשמוע. לא ידעתי אם אני יכול לעזור לו, ולא היה לי מושג איך. פחדתי שלא יהיו לי תשובות לשאלות שלו, כי מה אני מבין בתל אביב, או באלוהים? ובכל זאת, מהוסס אבל אופטימי, ניסיתי להבין מה בדיוק קורה בחייו.

     

    התברר שבעקבות מפגשים לא מוצלחים והרבה מאוד שנאה שהופנתה אליו, יוסי החליט לחזור בשאלה. הוא כבר פתח בתהליך, התחיל להיפגש עם דתל"שים שעזרו לו "להתחזק נכון" ומוכן לוותר על כל האמונות והערכים עליהם גדל. אני לא יכול אפילו לדמיין כמה כואב לוותר על הכל, למחוק את כל מה שאתה יודע ולהתחיל מאפס. במציאות שבה אנחנו חיים, זה נראה לי כמו ניתוק של חבלי ההצלה, שמחזיקים אותך מחובר תמיד לציביליזציה, לקהיליה שאליה אתה שייך, שאליה נולדת. לא משנה לאן אלך, איפה אחייה ומה אעשה – תמיד אהיה הבן של הורים שלי, האח של אחים שלי, הנכד של סבתא שלי, החבר של החברים שלי והשכן של השכנים שלי. כשאני רחוק, הם קרובים, ובכל פעם שאני לבד אני צריך רק להרים את הטלפון או לעלות על האוטו והם לצידי. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיהם, אני לא יכול להגדיר את עצמי בלעדיהם. וזה לא שאני לא אדם שלם בפני עצמו - הם פשוט חלק מהפסיפס המורכב הזה, שבונה אותי ואת מי שאני.

     

    לא ידעתי מה להגיד ליוסי, ופשוט הקשבתי. כשנפרדנו, הוא לחץ לי את היד בהתרגשות והודה לי. אני חייכתי אליו והודיתי לו – בזכותו פתאום הבנתי איזו תהום איומה מפרידה בין אנשים. והבנתי גם כמה התהום הזו היא מדומה, כמה היא שקרית. אם אנחנו, ההומואים, דחינו את יוסי רק בגלל שהוא חרדי, אנחנו לא יותר טובים מ"הם". ולא משנה כמה מצעדים נעשה, וכמה מסיבות נהדרות וכמה בתי קפה וסרטים וספרים יהיו לנו, אם לא נדע לקבל, להבין, להקשיב לאחר, לא נהיה שונים בהרבה מכל מה שאנחנו נלחמים בו.

     

    בעולם אוטופי, יוסי לא היה צריך להיפרד מהדת, ולא להתנתק מכל מה שהוא אוהב ומעריך. בעולם הנפלא והחלומי הזה, ההורים שלו היו בוכים, אולי אפילו מתפללים לאלוהים שיעשה משהו, ולאט לאט מקבלים אותו ומאמצים אותו אל ליבם. בעולם טוב יותר, הומואים לא היו פוסלים את יוסי בגלל שהוא שונה מהם ובגלל כמה הרגלים מוזרים כמו תפילות.

     

    "אל תשפטו למען לא תישפטו, כי במשפט אשר אתם שופטים תישפטו, ובמידה אשר אתם מודדים ימדד לכם". נסו להתעלם לרגע מהאסוציאציות הכחולות של המדידות ותראו שלמרות שמדובר בספר "שלהם", יש משהו מאוד יפה במשפט הזה. אולי אפילו סוג של קארמה, אם תרצו. אם אנחנו כל כך ממהרים לשפוט אנשים, וכל כך אוהבים לשנוא, להרחיק, להבריח את הזר והשונה מאיתנו, אולי בסופו של דבר אנחנו נשלם את המחיר הכבד באמת. או כמו שאומרים חז"ל - הכל חוזר אליך, וקקה בידיך.

     

     

    אתר הו"ד - עבור הומואים דתיים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אפשר לומר שהוא התחיל מבראשית
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים