הוליווד זאת פיקציה

היא זכתה לתואר האישה היפה ביותר בצרפת, וכשיושבים מולה קשה שלא להיבלע בתוך כל היופי הזה. השחקנית סופי מרסו, שפרצה לחיינו בסערה בתחילת שנות השמונים עם סרט הנעורים "שיגעון של מסיבה", הוכיחה עם השנים שהיא הרבה מעבר לעוד פרצוף יפה. למפגש בינינו היא מגיעה כהרגלה נטולת איפור או פוזה. יש בה, במרסו, משהו ישיר, מנוטרל מגינוני כוכבות, התחנחנויות או ניסיון לרצות. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל, מה שהיא חושבת ברוב המקרים לא עובר פילטרים מסגננים וגם בזה יש משהו מרענן.

מרסו נולדה הרחק מהפנסים המסנוורים של אולפני הקולנוע הגדולים באחד מפרברי פריז. בת לאב בוגר מלחמת אלג'יר שעבד לפרנסתו כנהג משאית וברמן ואם שעבדה כמלצרית ומוכרת בחנות. למרות גירושיהם של הוריה, מרסו מעידה על ילדות מאושרת.

לעולם הקולנוע היא התגלגלה במקרה הודות לשמועות על כך שהבמאי קלוד פינוטו מחפש פנים חדשות לסרט על בני נעורים. היא נבחנה לתפקיד, זכתה בו והפכה לכוכבת בן לילה. אחרי ההצלחה שרשם גם סרט ההמשך "שיגעון של מסיבה 2", החליטה מרסו, אז בת 16 בלבד, להשתחרר מהחוזה שחתמה מול חברת ההפקה Gaumont. תמורת מיליון פרנקים צרפתיים, שגירדה מימין ומשמאל, היא רכשה לעצמה בחזרה את הזכות לכוון את הקריירה שלה כראות עיניה. הסרט, אגב, זיכה אותה בפרס הסזאר לשחקנית המבטיחה של השנה - שטר שפרעה לאורך השנים שוב ושוב לא רק על מסך הכסף. בשנת 1991, למשל, שיתפה מרסו פעולה עם הזמר הצרפתי פרנסואה ואלרי והוציאה ביחד איתו את האלבום "חלום בכחול".

ב-1984 היא פגשה לראשונה את הבמאי הפולני אנדז'יי זולבסקי. במהלך העבודה המשותפת על סרטו "L'amour Braque", השניים התאהבו ועל אף הפרשי הגילאים האדירים (היא בת 18 והוא בן 44), הרומן בין השניים הופך לאחד מסיפורי האהבה המשמעותיים בחייה. ביחד עם זולבסקי היא מצלמת עוד שלושה סרטים: "לילותיי יפים יותר מימיך", "התו הכחול" ו"נאמנות". בשנת 1990 היא מגיעה לישראל לצלם בארץ את הסרט "Pour Sacha" של הבמאי אלכסנדר ארקדי על מלחמת השחרור. חמש שנים אחר כך היא יולדת בנה הבכור, וינסנט.

מתוך "הנעלמת מדוביל" שביימה

מבקרי קולנוע מתחו לא פעם ביקורת על בחירותיה הקולנועיות שמזגזגות בין קומדיות רומנטיות ("פאנפאן לה-טוליפ"), סרטים תקופתיים ("אנה קרנינה"), הפקות הוליוודיות ("לב אמיץ") ודרמות פשע ("משטרה"). למרסו זה לא הפריע לעשות קריירה מרשימה ששורדת את השנים בצרפת אך גם מחוצה לה. היא שיחקה לצדם של ז'אן פול בלמונדו, ז'ראר דפרדייה, מל גיבסון, וינסנט פרז, פירס ברוסנן ופיליפ נוארה. עבדה עם במאים גדולים כמו מיכאלאנג'לו אנטוניוני, וים ונדרס, רוב ריינר, ברטראן טברנייה.

 לאורך השנים האחרונות מרסו ביקרה לא מעט את תעשיית הקולנוע הצרפתית, שלדבריה ירדה מגדולתה. זה לא הפריע לה להמשיך ולצלם בצרפת. בשנת 1994 זכתה מרסו בפרס מולייר לתגלית התיאטרונית של השנה עבור תפקידה בהפקה "אאורידיקה ופיגמליון". חמש שנים אחר כך היא גילמה את נערת בונד, אלקטרה קינג, בסרט "העולם אינו מספיק". רמזים על חייה הפרטיים, אותם היא משתדלת לשמור תחת מעטה דיסקרטיות, אפשר לגלות ברומן "שקרנית", שראה אור בשנת 2001, זכה למסע פרסומי נרחב אבל לא הפך להצלחה. שנה אחר כך היא ביימה את סרט הביכורים שלה, "דבר איתי על אהבה", שזיכה אותה בפרס הבימוי מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול. אחרי שנים ארוכות של זוגיות, פרקה מרסו את החבילה עם זולבסקי וזמן קצר לאחר מכן נולדה בתה ז'ולייט מהמפיק ג'ים למלי. מזה יותר משנה היא מנהלת רומן עם השחקן כריסטופר למברט, איתו שיחקה בסרט "הנעלמת מדוביל", שהיא גם ביימה.

ציטוט: "קולנוע הוא תרפיה נפלאה בשביל אנשים. במקום לסבול, מישהו אחר עושה את זה עבורם".