אלו שבעטו בדלי, אלו שהניפו גביע

ערב ענק, שייזכר לשנים רבות, עבר אמש על היכל נוקיה ביד אליהו. מזמן לא ראיתי משחק עם התנהלות כל כך מוזרה, לפחות מאז גמר הפיינל-פור בעונה שעברה. רוב רובו של המשחק התנהל בשליטה מוחלטת של מכבי תל אביב, ונראה כמשחק הכנה בינוני של הצהובים לפני אולימפיאקוס ביורוליג. הפועל ירושלים מצידה נראתה כקבוצה שרק רוצה לחזור הביתה בשלום ולא לחטוף יותר מדי.

לא סתם חוזרים ומדגישים את חשיבות המסורת במאבקים ספורטיבים. יש המון עוצמה באיך שקבוצה מנוסה מגיעה למעמדים הללו, ולירושלים יש מסורת עשירה במשחקי גביע. שחקני ירושלים לא היו במשחק דקות רבות, אך עדיין ידעו איך לא להשבר.

לפחות שני מקרים היו יכולים להביא את דן שמיר וחבורתו להרים ידיים. הראשון הגיע עם העבירה הטכנית המיותרת שנשרקה נגד דרור חג'ג'. השני כשהצהובים הוביל ב-22 נקודות הפרש ברבע השלישי. כנראה שכשאתה מלווה בקהל ענק שתומך בך, כמו הצבא האדום, יש אחריות ומחויבות שנותנת כוחות על. הופעה פנטסטית של כולם ובעיקר ג'יימי ארנולד, חג'ג' וטימי באוורס, הפכה את המשחק בצורה דרמטית.

מכבי ת"א עשתה הכל נכון ברבע הראשון. היא פתחה באגרסיביות ובהתלהבות, דחפה כדורים פנימה למרקוס פייזר וטרנס מוריס לסלים קלים מול ההרכב הנמוך של ירושלים. שתי העבירות הראשונות של חג'ג' היו על פייזר. מכבי סימנה את הרכז הטבעי היחיד של ירושלים כמטרה, רדפה ולחצה אותו כדי שלא יוכל לנשום. צביקה שרף לא הפסיק לדרוש לחץ עליו בכל פינה במגרש. וונטיגו קאמינגס קלע מצוין מבחוץ וההפרש עלה לדו ספרתי מהר מאוד.

שרון ששון, יואב גליצנשטיין ודרור חג'ג'. גיבורים (אלי אלגרט)

או אז נזרעו הזרעים הראשונים של הפורענות שעתידה לבוא. שרף חרג ממנהגו השמרני במשחקי היורוליג והריץ רוטציה רחבה. כולם מלבד דייויד בלות'נטל שיחקו במחצית הראשונה, למרות תרומה בינונית של חלק מהם. בעיקר ניקולה וויצ'יץ' שנראה הססן וכבד. בלטה במיוחד הוצאתם של פייזר וקאמינגס שהיו ממש טובים וישבו דקות רבות מדי על הספסל. 

למרות ששתי הקבוצות קלעו אותה מנת נקודות ברבע השני ושההפרש לא השתנה, העובדה שמכבי קלעה 25 נק' בכל אחד משני הרבעים הראשונים נתנה תחושה של נינוחות ואולי גם עודף ביטחון בצד צהוב. מכבי נראתה בלתי פגיעה.

מרקוס פייזר הולך לסל מול ארז מרקוביץ' (אלי אלגרט)

ההבדל בשלב זה היה בהגנה. ירושלים נתנהלצהובים יותר מדי זריקות נוחות וחופשיות, ואלו מצידם שיחקו הגנה אגרסיביות מרשימה. השחקנים שמרו חזק, אבל גם צברו עבירות שעלו ביוקר בהמשך. גם המחצית השניה נפתחה בסערה. שוב פייזר וקאמינגס נתנו את הטון. נראה היה שזה ממש לא כוחות וירושלים הם רק השם והצבע האדום, ולא הרבה יותר מזה.

ההפרש טיפס ושרף נפל עמוק למלכודת השאננות. עם עשרים נקודות הפרש לזכותו, החליט המאמן להוציא את פייזר ולהכניס במקומו את ניקולה, כאילו מדובר במשחק אימון שאמור להחזיר אותו לכושר ולא בגמר הגביע. המומנטום שינה כיוון. שמיר ידע שהוא חייב לעשות משהו שישנה את הקצב, להמר בשינוי הגנתי שאולי יהפוך את התוצאה. הוא העביר את הקבוצה שלו לשמירת לחץ על כל המגרש. לאט לאט ירושלים נגסה בהפרש.

צביקשה שרף. טעויות של טירון בדקות ההכרעה (אלי אלגרט)

בכדורסל, החוסן המנטלי חשוב לא פחות מטכניקה ויכולת. מכבי ת"א אמנם באה דרוכה ומוכנה למשחק, אבל ההתנהלות שלה על מי מנוחות וההפרש הגבוה מהפתיחה הסירו את ההכנות המנטליות והרדימו את השחקנים והמאמן. כשהמשחק התחיל ללכת לצד של האדומים, מכבי נלחצה מאוד ושחקניה נכשלו בפעולות פשוטות.

ברגע שירושלים עלתה ליתרון, כמות השטויות שעשו שרף ושחקניו היתה עצומה. ירושלים זיהתה את הפאניקה אצל שחקני מכבי ולא ריחמה. איבוד רדף איבוד. הניסיונות של שרף להחזיר את החמישיה החזקה שלו באו מאוחר מדי, הרכבת כבר יצאה מהתחנה לכיוון ירושלים.

דרור חג'ג', עם ארבע העבירות המוקדמות, לקח את שחקני מכבי לסל פעם אחר פעם בלי בושה. הניסיון לנטרל אותו לא הצליח, ודווקא הלפרין ששיחק מולו יצא בחמש עבירות. כנ"ל ארנולד, שחפר את דרכו אל הסל מול כל הגנת התל אביבים ושלח את מוריס למקלחות.

ג'יימי ארנולד. גיבור הדקות האחרונות (אלי אלגרט)

מכבי בפעולות יאוש שלחה הרכבים שונים ומשונים, אבל הביטחון של הירושלמים הרקיע שחקים. גם העובדה שהחטיאו כמות עצומה של זריקות עונשין לא לקחה מהם את הניצחון. בעיקר כשמהצד השני הכל בידיים של וויל ביינום, שלא ממש מתפקד טוב במצבי לחץ. כשהוא האיש עליו מתבססת מכבי, זה בדרך כלל לא מסתיים טוב.

הכוח של השחקנים הישראלים בירושלים השתלם אתמול בגדול. ארנולד, שרון ששון, חג'ג', גיא פניני וארז מרקוביץ' נתנו את ההסבר לחשיבות החוק הרוסי. מכבי אולי יכולה להתנחם בכך שהיא לא הסובלת היחידה מהחוק הזה. אתמול ברוסיה, מולדת החוק, האלופה הגאה צסק"א חטפה בראש בגמר הגביע מחימקי, בין היתר בגלל העובדה שבקאדר שלה המון פצועים וכמעט ולא היו מספיק רוסים איכותיים זמינים לרשות המאמן אטורה מסינה.

נקודה מקבילה נוספת, היא שבין המצטיינים בחימקי היה אנטון פונקרשוב, שחקן נבחרת רוסיה, צעיר מבטיח שהושאל לחימקי מצסק"א והיה מצוין בסדרה נגד מכבי בעונה שעברה. בסגל הרחב של האלופה, לא נמצא לו מקום, אבל 16 הנקודות שלו חסרו מאוד והכאיבו הרבה יותר למסינה וחבורתו. זה מזכיר במעט את ששון וארנולד שעזבו את מכבי מיד אחרי שסידרו לה אליפות. ארנולד נמנה על האיכותיים ביותר שבין השחקנים ישראלים, והיה השחקן המצטיין על המגרש.

שרון ששון. תואם פונקראשוב בירושלים (דודי ועקנין)

חבל שההתמודדות הספורטיבית הנפלאה שהיתה היום הסתיימה עם טעם רע בגלל ההיעדרות של שחקני מכבי מטקס הענקת הגביע. נכון שזה לא נעים לעמוד שם ולראות את היריב חוגג לך מול העיניים, אבל זה חלק מהמשחק. תן למי שניצח אותך את הכבוד שהיית רוצה שיתן לך, לו אתה היית זה שמנצח ומקבל את הגביע. במכבי צריכים להבין את זה יותר מבכל מקום אחר.

שחקני מכבי ת"א על הפודיום. התנהגות לא ספורטיבית (אלי אלגרט)

לצערי חוסר הכבוד למקצוע ולמשחק הכדורסל בכלל הפך לנורמה. יותר מדי מתעסקים אצלנו בטפל. האנשים שקשורים לענף אמורים לרומם אותו ולא לפגוע בו. כנ"ל לגבי החרמת מסיבת העיתונאים על ידי שמיר בהוראת דני קליין, מהלך שאגב בוצע כבר בשנה שעברה בפיינל-פור על ידי בני השרון. גמר גביע, גמר פלייאוף, אלו חגיגות שאסור שילוו במחוות שליליות שכאלו.

גם הבכי על השיפוט מיותר לחלוטין. שופטים יכולים לטעות כמו כולם, והפלא ופלא הם באמת טועים לפעמים. פעם לטובת אלה, ופעם לטובת אלה. מספיק עם ההאשמות והצעקות על השופטים בסיום המשחק. זה לא מכובד. לא אהבתי את התלונות של מכבי בסיום ומצאתי אותם לא עינייניות, ממש כמו את תלונות הירושלמים לסמי בכר בפיינל-פור האחרון. בשני המקרים עיקר הביקורת צריכה לבוא פנימה, אל הטעויות שעשו המפסידים. כדורסל משחק מדהים. אל תקלקלו אותו.