הבנאים מדממים

קסאם רודף קסאם, ויום רודף יום. אבל את התמונה הבאה לא אשכח במהירות: אמנם לא הייתה זו ממש תמונה, כי שמעתי את זה ברדיו, אבל הדימיון ניסה לפצות על העדר תמונה ממשית. היה זה מבחנה הקשה של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. הורה שכול, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה התפרץ באמצע נאומו של ראש הממשלה.

זה בודאי מעשה שלא יעשה, ואסור שאורח מהיציע ישבש את עבודת הכנסת. ברור לי שהיה צריך להשיב את הסדר על כנו. ומנימת קולה של יו"ר הכנסת חשתי עד כמה קשה היה לה המעמד, ועד כמה ניסתה להימנע מהפתרון הסטנדרטי. אבל משכלו כל הקיצין נזקקה יו"ר הכנסת לקרוא לסדרנים להוציא את ההורה השכול. באותו רגע נקרע ליבי. הורה שכול, במלחמה שנוהלה באופן כושל (על זה אין ויכוח) מוצא על ידי הסדרנים מכנסת ישראל. היה צריך להוציא אותו ולאפשר לראש הממשלה לסיים את נאומו. אבל לא כך.

בדמיוני ראיתי שניים שלושה חברי כנסת עולים ליציע ומבקשים בעדינות מההורה האומלל לצאת מהיציע. בדמיוני ההזוי, אני רואה את כל חברי הכנסת עומדים לכבוד ההורים השכולים היוצאים מהיציע, גם אם לא כולם מסכימים איתם. בדמיוני ההזוי, אני רואה את הסדרנים מוציאים את ההורה השכול ודמעות זולגות על פניהם. בדמיוני ההזוי, אני רואה את כנסת ישראל מחבקת את ההורים. בדמיוני ההזוי, אני שומע את ראש הממשלה, לא חוזר לנאומו הכתוב המוכן בקפידה, כשכל מילה מחושבת בדייקנות מקצוענית, אלא מיישיר מבט אל ההורים המדממים, מדבר אליהם פשוט מהלב.

הפרשה שלנו, 'תרומה' עוסקת בבניית המשכן בו שוכן האלוקים בקרב בני ישראל. ראוי היה המשכן האלוקי להיבנות מכסף ציבורי, מתקציבים המנותקים מהאדם הפרטי, שהרי במקדש מרומם אנו עוסקים. אבל האלוקים בונה את המקדש שלו באופן אחר. הוא מבקש מהעם להרים את תרומתו, כאשר ידבנו ליבו. הוא לא מבקש כסף, הוא מבקש חומרי גלם. תארו לעצמכם שגב' כהן הולכת סביב למשכן ומזהה את יריעת העור המשובחת אותה תרמה והמתפקדת כאחד מחלקי גג המשכן (שהיה בגלגול הראשון שלו אוהל מפואר), ואילו מר לוי, ידע שאחד מעצי השיטים שמהם נבנה מזבח הזהב היה עץ אותו הוא תרם.

אלוקים רוצה שבני אדם יבנו את המשכן שלו, ולא 'מנהלת פרויקט המשכן' היושבת בקומה העשרים וחמש באחד ממגדלי השן שלא היו במדבר. אלוקים רוצה שבני האדם יראו את המשכן כביתם, כנקודת מפגש בין האלוקי לאנושי. וכידוע, האדם נקשר במיוחד למשהו שהוא מעורב בו.

ברור לי שלא כל ההורים השכולים מסכימים עם דרך תגובתם של ההורים האלה, זה לגיטימי. אבל גם ברור לי שההורים השכולים המוחים, בנו את כנסת ישראל במו ידיהם. הם תרמו את חלקם בצורה שאין למעלה ממנה, והם מדממים לעיננו. להורים אלה, שהם בנאי מדינת ישראל, וכנסת ישראל, מגיע יחס אחר. לכנסת ישראל הוגש מבחן שאפשר לה להתעלות מעבר לכללי הטקס והפרוטוקול, אך היא לא עמדה בו. היא לא הצליחה להישיר מבט אל הבנאים המדממים, היא לא השכילה להתעלות ולחבק, חבל.