"האמא" של קולך הלכה לעולמה

פרופ' חנה ספראי, ממנהיגות ארגון הנשים הדתיות "קולך", ומחלוצות מלמדות התורה והתלמוד לנשים בארץ, הלכה לפנות בוקר (יום ב') לעולמה בבית החולים הדסה עין כרם, לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. ספראי, בת 61 במותה, הותירה אלפי תלמידים ותלמידות ברחבי הארץ. הלווייתה יצאה בשעה 15:30 מבית הלוויות (הר תמיר) להר המנוחות בירושלים. 

ארגון קולך החליט לקרוא את בית המדרש הראשון ללימודי מגדר ע"ש של פרופ' חנה ספראי. מחר, יום ג' בשעה 18:00 יועבר השיעור הראשון של יו"ר קולך רחל קרן שיוקדש לעילוי נשמתה.

חנה ספראי נולדה בשנת 1946 וגדלה בשכונת עץ חיים בירושלים להוריה פרופ' שמואל ספראי ואשתו חיה. בילדותה למדה בבית הספר "חורב" וכשסיימה פנתה ללימודי קלאסיקה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בהמשך החלה ללמד באוניברסיטה עד שהוזמנה לעמוד בראש מכון יהודית ליברמן ברמות שפירא - המוסד הישראלי הראשון לתלמוד תורה לנשים ישראליות. לאחר מכן הוזמנה לכתוב דוקטורט באוניברסיטת אוטרכט בהולנד בנושא "נשים במקדש", ועם סיום התואר לימדה שם היסטוריה יהודית. 

פרופ' ספראי שלטה בשפות רבות: יוונית, ארמנית ולטינית, והרצתה באנגלית, גרמנית והולנדית. היא היתה תלמידתו המובהקת של פרופ' דוד פלוסר, כתבה מפיו חלק מספריו והייתה שותפה בהוצאתם לאור. היא תרגמה חלקים של פסוידו-פילון מארמנית ליוונית ולעברית, הייתה פעילה מאד בשיח היהודי-נוצרי ואף שימשה משקיפה בועדת הבישופים בגרמניה.

עם סיום עבודתה בהולנד חזרה ארצה והפכה עמיתה במכון הרטמן, כשבמקביל חזרה ללמד באוניברסיטה העברית. בימיה האחרונים לימדה גם בהיברו יוניון קולג'. לפני כשבועיים ראה אור הספר "נשים בחוץ, נשים בפנים" שכתבה יחד עם אביטל הוכשטיין, כחלק מסדרת "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת "ידיעות ספרים".

נשים וגמרא, זה הולך ביחד

חיותה דויטש, חברת הוועד המנהל של "קולך" מספרת על אישה שהייתה מהנשים המובילות והמשפיעות על לימוד התורה בדורנו. "לפני שבועות אחדים היא קמה ממיטת חוליה כדי להשתתף בטקס הענקת פרס 'נשים פורצות דרך' לארגון על ידי התנועה לזכויות האזרח", מספרת דויטש, "במהלך הטקס חנה סיפרה את סיפור חייה ואת מאבקה על לימוד התורה לנשים והקבל כולו הריע לה הקהל בהתרגשות".

בתשס"ח הצטרפה חנה לאחיה פרופ' זאב ספראי ולאביהם פרופ' שמואל ספראי בפרויקט המשנה - פרוש מדעי חברתי והיסטורי למשנה. אולי לא במקרה היה זה בפרוש למסכת "נשים". פרשנותם של השלושה למסכתות נשענת על שילוב שבין אירועים היסטוריים, סוגיות סוציולוגיות, תופעות תרבותיות ותובנות חברתיות עכשוויות, בניסיון להבין כיצד הן באות לידי ביטוי או מה מקומן. שלשת הכרכים הראשונים למסכתות שביעית ושבת מודפסים בימים אלה.

ד"ר לילך רוזנברג-פרידמן, שראיינה באחרונה את פרופ' ספראי לאתר "קולך", מספרת על תלמידה חכמה (תלמודיסטית, מומחית לתקופת בית שני), פמיניסטית בעלת עוצמות, אישה מלאת חוש הומור, בעלת כישרון רב ללמידה ונכונות רבה לתלמידים ואדם מורכב עם יופי נפשי וזהות נשית-דתית הראויה להיות מודל לחיקוי.

לא כמו הגברים

בראיון האחרון מודה ספראי כי בעבר, כשייסדה את מכון ליברמן, הייתה תמימה, ו"קנתה" את התפיסה שאם רק תינתן לנשים אפשרות ללמוד תיפטר הבעיה של הדרת נשים מעולם היהדות. אולם כיום מתברר שהנשים על פי רוב אינן לומדות באופן שונה מגברים ואף גאות בכך. "ואם כך", טוענת ספראי, "אז לא עשינו כלום. שכן הגברים לומדים כמעט ללא יצירתיות וללא פיתוח מחשבה. מה הטעם אפוא בכך שנשים תחקינה אותם? הבעיה קיימת לדעתה הן בישיבות והן במדרשות. בישיבות מחנכים להערצת רבנים. מבצעים בהן מהלך של חיקוי ולא מהלך של יצירה. אותם הרבנים מלמדים גם את הבנות. ולכן עניין זה עובר למדרשות. למעלה מעשרים מדרשות לבנות בארץ. אך דומה שאינן אלא הוויה של 'כלום'. בנות באות, שומעות שיעור, ושבות לביתן. אין המשכיות מחשבתית ללימוד. יש צורך במהלך של יצירה בפרשנות".

כיצד ניתן להשיג מטרה זו? כיצד ניתן 'למשוך' את הלימוד לכיוון יצירתי יותר? ספראי דגלה במתן שיעורים בדגש על מחשבה, ולא על הספק חומר. אולם זה מורכב. מחד גיסא היא מודה שללא מסה קריטית של ידע (בקיאות) אין חשיבה. מאידך גיסא, קיים לדידה חשש שמסת הידע תקבור את החשיבה. אם הידע אינו בסיס לחשיבה, הרי שהוא מטען עודף ומיותר לשיטתה.

"גם במדרשות לבנות המטרה היא לשבת וללמוד. אך מה היעד? מה קורה בסוף התהליך?", שאלה ספראי. היא סבורה שהמדרשות צריכות לחתור לכך שלאחר שנת לימוד יפנו התלמידות בתאווה ללימוד עצמי במהלך חייהן. "המדרשות דוגלות בהנפקת 'תרמיל ידע' ושמות דגש על 'אורח חיים'. הללו יהוו בסיס לחייהן העתידיים של התלמידות". אולם לספראי השאיפה להשפיע או לדבר על אורח חייהן של הבנות אמורה להיות משנית בלבד. המטרה היא ליצור בהן תאוות לימוד, וזה, לדעתה, לא נעשה דיו.

מאחורי כל פמיניסטית

"יש מעט סיפורי 'אבות ובנות' בעולם התרבות היהודית", היא עונה בתשובה לשאלה כיצד מתעצבת זהות נשית ייחודית כמותה. אחד מסיפורי "אבות ובנות" הללו, הוא סיפורה של משפחת ספראי. את הבסיס לדמותה קנתה בבית הוריה.

ספראי מצהירה בראיון לרוזנברג-פרידמן כי מאחורי כל פמיניסטית בדורה יש אב פמיניסט בעל יכולות הפעלה (שכן לא מספיקות רק תפיסות חדשניות, יש לדעת ליישם). אביה, פרופ' שמואל ספראי, איש משנה ותלמוד והיסטוריון נלהב, נולד בוורשה למשפחה ציונית ועלה ארצה בילדותו. נכון היה להירתם לכל אוונגארד של הציונות הדתית מתוך אמונה בצדקת הדרך. לפיכך, היה בעבורה מחנך ומודל לחיקוי בתורה ובמעש. אביה פתח בפניה את עולם התלמוד מתוך סברה שעליה ללמוד ולדעת כמו אחיה, פרופ' זאב ספראי.

מאביה ספגה את היכולת להקדיש לנושא הלימוד זמן רב, להעמיק בו ולטפח שיטות עבודה. לזכותו היא זוקפת גם את יתר "הזכויות" שחלקן גֵנים. את ההסתכלות הביקורתית, הנכונות להישיר מבט והיושרה אינטלקטואלית. את תפיסת הלמידה מתוך שחצנות, מסוג של "אם זה לא כתוב, אז העובדה שאלף רבנים (שאסור לבקר אותם) סברו כך, אינה מעלה ואינה מורידה". אך גם מתוך ענווה: "אולי אני בכל זאת טועה". לבדוק את הדברים לעומק. ואחר כך - התעוזה: "לקפוץ למים ולקוות שלא עשית שגיאות". וכמובן גם המוכנות לשלם על שגיאות ולתקן בלי סוף. ספראי מודה כי שילמה מחיר אישי על היותה אישה דתית, למדנית בעלת תודעה.

תחושת היושר והצדק, במיוחד סביב בית הכנסת, כיננה בה מיום שעמדה על דעתה. ספראי זכרה את תחושתה הקשה בסוף הימים הנוראים, את צערה על שהיא אינה חלק מ"החג של הגברים" - כפי שנתפס בעיניה שמחת תורה. לא היה זה אלא פועל יוצא של היושר הפנימי הטבוע בה.

גם אמה הייתה פמיניסטית. חיה רחל פאהן עלתה ארצה מגרמניה בהיותה בת 18 מתוך תודעה ציונית והצטרפה לקיבוץ שדה אליהו. הפמיניזם שלה ינק מהסוציאליזם. ידיעותיה היהודיות היו מינימליות, אך היא זכתה ללמוד לצד בן-זוגה שפיתח גם בה את תאוות הלימוד. הבית, מחוז ילדותה, הוא התשתית להיותה תלמידה חכמה, פמיניסטית רבת מעש, בעלת חזון.

החברוּת

לחנה ספראי היו חברות רבות, חלקן ממקומות "בלתי אפשריים" כהגדרתה. היא העידה כי היא מתמסרת לחברות. זה מאוד עקרוני בעיניה.

לפי שיטת ספראי, אין לראות את המערכת הלימודית-הדתית-הרעיונית כמערכת שיש לה זכות קיום במנותק מחברה ומאנשים. עליה להיות עם נגישות מוחלטת לצרכים של בני האדם. "משמעות הדבר היא שתמיד עליה להיות מוכנה להקריב את העולם הזה לטובת ילד בוכה". אנשים הלומדים עם ספר אחד בלבד, קרי הגמרא, הם עמי ארצות לדעתה. ליד הגמרא צריכה להיות ספרות יהודית, פילוסופיה, ובעיקר מכלול החיים . ייתכן כי זו אינה מצוינות בתורה, אך מאידך גיסא זו אינה פשרנות. להיפך. זה טיפוס במעלות התורה. "במרוצת חיי הצביעו עלי באצבע כמי שבחרה לחיות ללא משפחה וילדים החוטאת למסורת ישראל. איזו טיפשות! זהו גורלי הפרטי אך בשום אופן לא אידיאל דתי או למדני. להיפך, גם ילדים הם חלק מן המכלול השלם הזה וכך חייב להיות. לדאבוני לא זכיתי בשלמות זו", הודתה ספראי בראיון.

החזון

את תפיסת עולמה הביאה ספראי גם לארגון "קולך". גם שם קיימת התפרשות על מספר תחומים: בית, עבודה, משפחה, חברים, כשאין כוונה להתפשר ולא להצטיין באף אחד מהתחומים, אלא להשכיל ולרכוש את תרבות כל אחד

מהתחומים הללו. ספראי הדגישה בראיון כי תובנה זו חשובה במיוחד בכל הנוגע לחדירת נשים לעולם התרבות היהודית, המשוכנע כל כך באמיתות הנמסרות מדור לדור; ממורה לתלמיד, תוך הקפדה יתרה על הדרת נשים. אין מנוס לדעת ספראי מליצור מערכת אידאולוגית המנתצת זאת לטובת מערך שלם, רחב ומקיף יותר.

"הפשרה" על פי ספראי היא ערך מוסף גדול. תפיסת המורכבות - כיתרון אידאי, כיתרון דתי, כיתרון אלוהי: אלוהים הוא סך כל הקולות ולא רק קול אחד. שאלה זו מהותית ועקרונית בעיני ספראי, והיא מהותה של הבנת "קולך". השפה האחת במגדל בבל הכשילה את האדם. בא הקדוש ברוך הוא ותיקן לשפות מרובות, תכונה אלוהית מובהקת.