שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עדיין מקדים את זמנו
    דוד אבידן היה בן 20 ב-1954, כשכתב את "ברזים ערופי שפתיים", ספר השירים שבישר את המהפכה החשובה ביותר בספרות העברית. אריאנה מלמד על הרגעים המעצבים בתרבות הישראלית
    הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.

    הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.

    וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

     

    אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.

    חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.

    הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

     

    עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.

    בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.

    אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

     

    הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.

    הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).

    וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

     

    וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.

    וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.

    רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

     

    השנה היא 1954, וכך נראית המהפכה החשובה ביותר בשירה העברית. היא מגיעה אל מדפי הספרים בכרך קטן ששמו מעורר אולי מעט רתיעה אצל הקורא הפוטנציאלי: ברזים ערופי-שפתיים? מהם הברזים הללו? איך הם נראים? ולמה מלים בוטות כאלה, רומזות לאלימות ולקורבנות כאחד, בשמו של ספר שירים – מה יש, שמות יפים כמו "שמחת עניים", "עיר היונה" או "כוכבים בחוץ" כבר לא טובים?

     

    מבשר המהפכה הוא איש בן עשרים. כשקוראים את "הרחובות ממריאים לאט", השיר המובא כאן, זה כמעט בלתי נתפס: הלא בגיל הזה עדיין מוחים חלב מן השפתיים, וודאי שלא אמורים לדעת לכתוב כך. אבל אבידן היה גאון, ועל אף שחלפו 12 שנה מאז שהלך לעולמו, עני ומיוסר ולא מוערך די הצורך, הוא עדיין מקדים את זמנו.

     

    שירה שהולחנה בקלות

    זמנו היה רווי בשירה עברית שהתהדרה בחריזתה מושלמת, בתכנים רומנטיים ולאומיים כאחד, במחויבות ל"ציבורי" ובריתמיות שנגעה בקלות בקוראים והולחנה בקלות לפזמונים. המלך – נתן אלתרמן – לא היה עירום: הוא פשוט הלביש את שירתו במחלצות שבעיניו של גאון בן עשרים כבר היו דהויות, צפויות ונושנות.


    אלתרמן עם חיים גורי ואמיר גלבוע בקפה "כסית" (צילום: עטא עוויסאת)  

     

    אבידן היה חניך נאמן של ט"ס אליוט ושל פדריקו גארסיה לורקה. מן הראשון למד שחובתו של המשורר היא למצוא שפת דימויים חדשה לשירתו, מתוך היכרות מעמיקה ואינטימית של ההיסטוריה השירית בתוכה הוא פועל, ומתוך מחויבות ללשון לבדה. מלורקה למד ש"עובדה פואטית", אותו צירוף חד-פעמי של מלים שייתכנו רק בשיר, הוא שייצור הדהוד עמוק, מתמשך, במוחו של הקורא.

     

    אין זה המקום לדון בגלגולי יצירתו של אבידן בשנים הבאות: הוא היה אחד מן השלישייה המזוהה עם השירה העברית החדשה במדינה החדשה. נתן זך ויהודה עמיחי, השניים האחרים, היטיבו ממנו לפלס לעצמם מסילות ללבו של הקורא. אבידן נתפס לרוב כמשורר שכלתן, מה שהפריע להתאהבות סוחפת ומוחלטת של הקוראים: הללו דרשו את מנת הרגשנות הישנה, ומשלא הצליחו לקבל אותה, ראו בו לכל היותר עוף מוזר. גאון, אבל לא אהוב. מוערך, אבל לא מובן.

     

    היום המהפכה שלו נראית לגמרי מובנת מאליה. שחרורה של הלשון מכבלי

    המקצב המוכתב והדמיון הבורגני הם הישגים יוצאי דופן, מפעימים, בכל תרבות שירית: לא תמיד הם מגולמים בגופו של איש אחד בן עשרים.

     

    שירה, האמין אבידן, היא משהו בשביל מישהו: בתוך הצירוף הזה מקופלות המון אפשרויות, ומקופלת גם החידה הענקית: מהי באמת? ובשביל מי? והאם יכול משורר אחד להפוך את פני המשהו הקיים לשונה ואחר וחדש ומשוחרר? בתולדותיה של השירה העברית אבידן יירשם כמי שהיה יכול. אם לא הובן בזמן, זה מפני שהמישהו לא תמיד ראוי למתנת המשהו הענקית הזאת. 

     

    עוד טורים:

     

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אבידן. מוערך, אבל לא מובן
    צילום: שאול גולן
    אלתרמן. מחויבות ל"ציבורי"
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים