אוסף הילדים

"אסור להיות טוב!" כך פונה אלי יהודי מהוגן שגולת יבלת לו על החוטם ולוקח ממני סיגריה כדי לעשן. "אתה שומע מה שאני אומר לך? אסור להיות טוב! בגלל טוּב הלב שלי והאופי הרך המנוול שלי, הכנסתי את עצמי במו ידי לתסבוכת, טיפחתי לי אצלי בבית אסון, שני אסונות! כדאי לך לשמוע."

אלוהים רצה לזכות אותי במצווה, עמד ושלח אלי יתומה ויתום. הריבונו של עולם העניש אותי ולא נתן לי ילדים, ובכן לקחתי לי בעצמי; לקחתי אלי ילדים זרים, גמלתי להם רק טוֹב, עשיתי אותם לבני אדם, והם גומלים לי עכשיו באבנים.

קודם כל עלי לספר לך על היתומה. מאיפה הגיעה אלי יתומה? ובכן כך הוא המעשה.

לאשתי היתה פעם אחות, צעירה ממנה, פֶּרל קראו לה. והיא, כלומר, אותה פרל, היתה, מה אני אגיד לך, יפהפייה שאין כמותה בעולם. הן כולן יפות. כלומר, אשתי עד היום אישה יפה. בזכות יופיין היו משתדכים אליהן בלי שום נדוניה. מצפים אותן בזהב. אבל אין זה מענייני.

כשהיא התחתנה, הגיסה שלי, אמרו שנפלה לתוך בור שומן, זכתה במזל שמתמזל פעם במאה שנים. בן גבירים, שהיה אמור לרשת סבא גביר ואב גביר ודוד "עקר", שגם הוא גביר – מכל צד גבירים, אושר! אבל אין זה מענייני. הצרה היא שהצעיר עצמו היה השד-יודע-מה. כלומר, לכאורה, הוא היה אפילו צעיר מוצלח מאוד. לא טיפש ולא גס רוח ואיש טוב לב, נוח לבריות, עליז.

אלא מה? שרלטן! שימחל לי, הוא כבר בעולם האמת. מה פירוש שרלטן? הוא היה להוט אחרי קלפים. אבל איך, לדעתך, היה להוט? ממש החִיוּת והנשמה! בשביל קלפים הוא היה מוכן ללכת ברגל מרחק מאה מיל. תחילה זה היה "עשרים ושש", "אוֹקָה" יהודייה, "סְטוּקֶלקֶה", "טֶרְטֶל-מֶרְטֶל" – ובין ידידים, פעם בחודש, בלילות החורף הארוכים... אחר כך זה קרה לעתים קרובות יותר ויותר, ובחברת צעירים, פוחחים, צרות צרורות, רודפי רוח והולכי בטל. ועליך לדעת שבמקום שבו מצוי הקלף כבר נמצא הכל, הולכים על כל הקלף! מי שם לב אז לתפילת מנחה? מי מדבר על כיסוי ראש? וחילול שבת? ושאר דברים דומים השייכים ליידישקייט?

וכמו להכעיס היתה פרל, כלומר, גיסתי, אישה אדוקה דווקא, כשרה, שלא יכלה, מסתמא, לשאת את התעלולים שלו ואת הליכותיו. כל היום שכבה, כבשה פניה בכר, וביכתה את ימיה ושנותיה, עד שלבסוף החלה לחלות. תחילה קצת, אחר כך יותר ויותר. מה אאריך, פרל נפטרה. אין זה מענייני. פרל נפטרה והניחה אחריה ילדה, תינוקת בת שש או שבע. הבעל שהה אז עם כל השנים השחורות אי שם באודסה; הוא שקע במשחק עמוק כל כך, עד שחיסל את כל כספו ואת כספי אביו וירושת סבו – מכל זה נהיה תל חורבות! יש סברה, שהוא בכלל "ישב" באיזה בית סוהר. אחר כך עוד הסתובב לו היכן שהוא, חטף איזו מחלה משונה, מת ונקבר בתכריכים זרים.

הרי לך על רגל אחת סך הכל של משפחה. וכך נשארה אצלי הבת שלו, יתומה מסכנה, רייזל שְמה. אני לקחתי אותה אלי בעודה ילדה קטנה, מפני שילדים משלי, אתה מבין, אין לי. הריבונו של עולם העניש אותי – לוּ תהיה היא לי ילדה. אם כך, יכול היה להיות טוב, אלא שהצרה היא שיותר מדי טוב שווה לכפרות! אצל דוד אחר היתה ילדה יתומה כזאת גדלה במטבח, עוזרת בעבודות הבית, מרתיחה מחם, הולכת באיזו שליחות וכיוצא באלה, ואילו אצלי היא נחשבה לבת אמיתית – לבשה אותה שמלה שלבשה אשתי, נעלה אותן נעליים, אכלה אותו מזון. מה יש להאריך – היא ישבה אתנו ביחד אל השולחן. אין זה מענייני.

כעבור זמן, כשרייזל זו החלה לצמוח, מסרתי אותה לכתבן כדי שתלמד לכתוב, ואת האמת אסור להעלים – היא היתה ילדה מוצלחת, שקטה, ישרה, טובה וחכמה, ויפה – יפה שאין מה לדבר. אני באמת אהבתי אותה כאילו היתה בתי יוצאת חלצי. ילדים, הרי אתה יודע, גדלים כמו פטריות; לפני שהספקת להביט כה וכה – אהה, כבר צריך לחשוב על חתונה. וכמו להכעיס, האחיינית שלי תפחה כמו על שמרים: גבוהה ויפה ובריאה ו"אישיות" – שושנה. אשתי התחילה לשים בשבילה בצד קצת לבנים, אריגים, חולצות, סדינים, ציפּיות. אני מצדי לא העליתי בדעתי שלא להעניק לה גם כמה מאות רובלים בתור נדוניה, והתחילו להציע לה שידוכים.

את מי מציעים לנערה יתומה כזאת? הרי הורים אין לה, ואבא, שימחל לי שָם, היה לה דווקא לא הכי משובח, ונדוניה של אלפים אינני יכול להעניק לה. צריך למצוא בשבילה אדם מתאים, איש צעיר כזה שיוכל לפרנס אותה. אבל איפה משיגים מישהו כזה כשלשידוך בעל-ביתי אי אפשר להגיע, ולבעל מלאכה א נ י אינני מסכים – הרי היא בכל זאת קרובת משפחה, בת אחותה של אשתי. עמד אלוהים ושלח לי בחורון, זבן בן עשרים וכמה, שכבר מרוויח איזה קרבון (כינוי עממי לרוּבָּל). נאה, וצובר קרבון לקרבון, וכבר יש לו כמה קרבונים טובים.

בקיצור, קשרתי שיחה עם הבחור – כן, זה דווקא הולך, כשם שאני בן אדם. היא דווקא מוצאת חן בעיניו. אני לוקח דיבור אתה – מי? מה? קיר ברזל! מה העניין? היא אינה צריכה אותו וזהו! אז מי, אני אומר, ייקח אותך? נכדו של הברון הירש? הקיר עונה? – ככה היא עונה. משפילה עיניים ושותקת. אין זה מענייני.

עכשיו אני חייב לקטוע את הסיפור באמצע ולספר לך סיפור חדש, ששייך באמת לאותו סיפור, כלומר הסיפור ההוא והסיפור הזה הם בעצם סיפור אחד. אח אחד צעיר היה לי, משה הרשל, וקרה לו סיפור שכזה – אצלי זה סיפור שכולו סיפורי סיפורים: ביום שישי אחד, לא עלינו ולא על שום אדם, הוא הלך למרחץ ורצה לשטוף את עצמו במים קרים, תפס דלי מלא מים רותחים והפך אותו על ראשו ונכווה והתענה שמונה ימים ומת, והניח אחריו אישה עם ילד – ילד בן שש, פייסי קוראים לו. לא חלפה חצי שנה והתחילו להציע לאישה שידוכים. הדבר חרה לי מאוד והלכתי אליה, כלומר, אל הגיסה שלי, ואמרתי לה: "אם את רוצה להתחתן, תני לי את הילד!" בתחילה היא אפילו היססה קצת, כאילו לא רצתה לשמוע ולראות. מפה לשם – בקיצור, השגתי את שלי. היא הביאה אלי את הילד ובעצמה נסעה אי שם לפולין, התחתנה שם, ואומרים שהולך לה לא רע... מילא, אין זה ענייני.

משמע, אלוהים כבר בירך אותי גם בבן. אני אומר ב"בן", מפני שבאמת אימצתי לי אותו לבן, והילד ילד מוצלח דווקא; אבל מה זה מוצלח! הוא בן אחי, ולא יאה לי לעמוד ולשבח אותו באוזניך. אבל אתה יכול להאמין על דברתי, שפייסי שני כזה לא תמצא – אני לא אומר בעולם כולו, אבל בעיר שלנו ובעוד כמה ערים ומחוזות, אם תיסע ותחפש, לא תמצא כמותו. מה, למשל, אתה רוצה? ללמוד? הוא למדן; לכתוב? הוא כתבן; לעשות חשבון? הריהו מחשב. אולי נחוצה לך צרפתית – הוא מדבר לך צרפתית. אולי אתה חושק בכינור – הוא מכנר לך בכינור. מלבד זאת הריהו, בלי עין הרע, בעל קומה ויפה תואר, ופֶה יש לו ו... ו... ו... כשאומרים מוצלח, הרי הכל כבר מובן מאליו! ומלבד זה אני מעניק לו גם כמה אלפי רובלים כנדוניה, מפני שהוא בן אחי ובני המאומץ, כלומר, הוא כמעט כמו בן; וייחוס גם כן לא חסר לו... – א-א-אז מגיעה לו כלה נאה, לא? מה אתה אומר? ודאי שהחלו לבוא אליו עם השידוכים הגדולים והנאים ביותר שבעולם, ואני בוודאי שנהייתי בררן. אלא מה? סתם כך מוסרים תכשיט כזה? אין זה מענייני.

בקיצור, העתירו עלי שידוכים מכל העולם: מקאמֶניץ, ומיֶליסאבֶט, ומהוֹמֶל, ומלוּבֶּן, וממוֹהילֶב שבליטא, ומבֶּרדיצֶ'ב, ומקמינקא, ומבְּרוֹד. שפכו עלי זהב: עשרת אלפים, ושנים-עשר אלף, וחמישה-עשר אלף, ושמונה-עשר אלף – לא ידעתי לאן אפנה קודם. נמלכתי בדעתי: למה אגרור את עצמי למרחקים, מי יודע להיכן ולמי? סנדלר קרוב, כמו שאומרים, עדיף על רב רחוק. מצוי אצלנו בעיר יהודי נגיד. יש לו נערה, בת יחידה, עם כמה אלפי רובלים טובים כנדוניה, והנערה עצמה נערה הגונה מאוד, וההוא רוצה בי – למה שלא יהיה זה שידוך? הא? ובפרט שיש אצלנו, ברוך השם, שני שדכנים, והם מתרוצצים מכאן לשם, ממני אל ההוא ומההוא אלי, ודוחקים בכתף ובצוואר שיהיה כבר יותר מהר. להם אין זמן, אתה מבין. בעצמם יש להם בנות שצריך להשיא, ועוד בנות בוגרות. אין זה מענייני.

בקיצור, הוחלט שניפגש כדי לתת את ה"מילה". אלא שהזמנים של ימינו אינם הזמנים שהיו פעם. פעם היו עושים את השידוך מאחורי הגב של של הילד, באים הביתה, מברכים במזל טוב וסוף לעניין. היום נעשתה אופנה, שצריך קודם לשדל את הילדים שתחילה יסתכלו זה בזה ויאמרו אם הם מוצאים חן זה בעיני זה או לא. אלא שחוסכים מהם דיבורים מיותרים... הרי הם מבינים בעצמם... ואז זה בוודאי טוב. אני פונה אל הבחור ושואל אותו: "מוצאת חן בעיניך, פֵּייסיניוּ, למשל, פלונית אלמונית?" אז הוא מאדים כאש ואינו פולט אפילו מילה אחת. "שתיקה כהודאה," אני חושב לי. "אי-תשובה גם היא תשובה." אלא מה, זה שהוא הסמיק? בוודאי התבייש. והוחלט שמתכנסים בערב, תחילה, כרגיל, אצל הכלה, ואחר כך יבואו אלי – נו, מה עוד צריך? אופים לֶקאַך ומתכוננים לארוחת ערב, כרגיל, אין זה מענייני.

ויהי היום, אני קם משנתי בבוקר – מוסרים לי מכתב. מאין המכתב? איזה בעל עגלה הביא אותו. אני לוקח את המכתב, פותח את המכתב, ומתחיל לקרוא את המכתב – נעשה לי חושך בעיניים! איזה מין מכתב זה היה? מיד תשמע ותדע. כותב אלי פייסי שלי, שלא אכעס עליו שהסתלק לו עם רייזלה – אתה שומע מילים? – כדי לשאת אותה לאישה בלי ידיעתנו, ושלא אנסה כלל, הוא אומר, אפילו לחפש אותם, מפני שהם כבר רחוק-רחוק מכאן – אתה שומע מילים? וכשהם יעמידו חופה, אם ירצה השם, ויסדרו קידושין, הוא אומר, רק אז הם יחזרו... איך מוצא חן בעיניך מכתבון כזה? מילא, על אשתי כבר אין מה לדבר. היא התעלפה שלוש פעמים, מפני שהשערורייה הרי התרחשה בגללה; רייזל היא האחיינית שלה, לא שלי.

"נא, אני אומר, נחש טיפחת לך בחיק..." ואת כל לבי המר אני שופך עליה, כרגיל. כיבדתי אותה כראוי לה. אין זה מענייני.

אינני צריך לספר לך – מעצמך תבין – עד כמה זה בער וחרה לי. הייתכן, לוקחים ילדה זרה, יתומה מסכנה ועירומה, מטפחים אותה ורוצים לעשות אותה מאושרת – עומדת היא ועושה מעשה כזה, מדיחה את בן אחי שיחליק וייפול! צעקתי, רקעתי ברגליים, תלשתי את שערות ראשי – כמעט השתגעתי! מצד אחר חשבתי לי: מה, למשל, יועיל לי הכעס? מה אפעל ברקיעת הרגליים שלי? צריך להתחיל לעשות משהו, אולי עוד אתפוס אותם בזמן ואוכל להועיל במשהו? ראשית חוכמה רצתי אל ה"רשות", מרחתי שם בקצת שוחד ומסרתי, שאצלי היתה אחיינית כזאת וכזאת, שגנבה אצלי ופיתתה את בני, הרי הוא אצלי בן מאומץ, וברחה יחד אתו אינני יודע לאן. אחר כך התחלתי לפזר כסף, להריץ טלגרמות לכל ארבע פינות העולם, לכל הערים והעיירות שבסביבה – ואלוהים היה בעזרי ותפסו אותם. איפה תפסו אותם? דווקא לא רחוק מאתנו, בעיירה קטנה.

כשהגיעה אלי הידיעה הטובה שתפסו אותם, ישבתי יחד עם ה"רשות" ונסענו ישר לשם, לאותה עיירה. מילא, שאספר לך על הנסיעה – הרי זה לא לעניין. אני הייתי אחוז פחד. חששתי כל הזמן שמא, מי יודע מה יכול לקרות, מעמידים שם חופה והכל אבוד, כמו שאומרים, הלכה הפרה יחד עם החבל... אלוהים עזר והגענו בדהירה – הם עדיין לא העמידו חופה. אלא מה? צרה חדשה. כיוון שמסרתי שגנבו אצלי בבית, לכן, בינתיים, בין כה וכה, הושיבו אותם במעצר – אז נעשה לי רע, הרמתי צעקות, שהגנבת היתה ה י א, כלומר האחיינית, והוא, כלומר הבן, הרי הוא נחשב לבן שלי, הוא חף מפשע. העניין מתחיל להסתדר, כבר רוצים לשחרר אותו, כלומר את פייסי, אומר הוא: "אם גנבו, הוא אומר, הרי שניהם גנבו."

אתה שומע מילים? היא, יימח שמה, סידרה שהוא יגיד כך. מנוולת מסוגלת לכל!.. נו, אז מותר להיות טוב? צריך לרחם על יתומה מסכנה? אני שואל אותך עצמך – זה כדאי? מה אאריך, זה עלה לי בהרבה דמים, תרתי משמע, עד ששחררתי אותם, שהרי בגללו צריך הייתי לטהר גם אותה – וחזרנו הביתה. אין זה מענייני.

כמובן, כבר לא הרשיתי לה לעבור את סף הדלת שלי. שכרתי בשבילה קורת גג עם מזונות אצל איזה קרוב שלה בכפר, משה-מאיר קוראים לו, יהודי גס, איש כפר. ואת פייסי שלי לקחתי הביתה. דיברתי על לבו לא מעט: "איך אפשר, אני מאמץ אותך לבן, ואתה כמו בן שלי ממש, ואני רוצה לתת לך כמה אלפי רובלים נדוניה, ולעשות אותך ליורש שלי הכל מכל כל, ואתה מה? הולך ועושה לי שערורייה כזאת!"

אומר הוא: "מה כאן השערורייה? היא אחיינית שלך ואני אחיין שלך – הייחוס הוא אותו ייחוס."

אומר אני: "מה אתה משווה את עצמך אליה? אביך," אני אומר, "היה אחי עצמי ובשרי ואיש הגון, ואביה היה, שימחל לי, שרלטן," אני אומר, "קלפן..." אני מעיף מבט – אשתי מתעלפת. מהומה, רעש. מה קרה? היא לא יכולה לשמוע אותי מדבר רעות על בעלה של אחותה. הם שניהם, היא אומרת, בעולם האמת, וצריך להניח אותם במנוחה. אתה שומע מילים? "אבל בכל זאת," אני אומר, "הוא היה, שימחל לי, מנוול!" שוב היא מתעלפת – אסון כזה, גלות. בביתך שלך אינך רשאי לפצות פה! אין זה מענייני.

בקיצור, לקחתי את פייסי שלי חזק בידיים והתחלתי להשגיח, לא לגרוע ממנו עין, שלא יעשה לי את ההצגה הזאת עוד פעם. ואלוהים עזר; הוא הלך בדרך הישר, נתן שישדלו אותו, ונעשה במזל טוב חתן, לא למישהי איי-איי-איי – אבל בכל זאת מבית טוב, עם מחותן ששמו הולך לפניו, עם נדוניה, עם... עם... עם... עם כמו שמתאים לי – ואני הייתי ברקיע השביעי. אז הרי טוב, לא כך? חכה קצת, תשמע סיפור נאה.

יום אחד אני חוזר הביתה מן העסק לארוחת בוקר, רוחץ את הידיים, יושב אל השולחן, מברך "המוציא", מסתכל סביבי – אין פייסי! בראש עפה אצלי מחשבה: אולי הוא שוב עשה "ויברח"? אני פונה אל זו שלי: "איפה פייסי?" אומרת היא: היא לא יודעת. אני מסיים את הארוחה ורץ החוצה העירה, לכאן, לשם – איש אינו יודע! אני מריץ שליח אל הכפר אל הקרוב שלה, משה-מאיר, להיוודע מה שלומה של רייזל. משיב לי ההוא במכתב, שכבר אתמול נסעה לה. אמרה שהיא נוסעת העירה כדי להשתטח על קבר אבות. אני, כמובן, לא נחתי ולא שקטתי. שפכתי, כרגיל, את כל לבי המר על האישה, מפני שכל האסונות באו בגללה – הרי האחיינית היא אחיינית ש ל ה! אין זה מענייני.

אני רץ למשטרה, מריץ מברקים לכל מקום, שולח משרתים, שופך זהב – אינם, כאילו טבעו במים! אני פועל, אני צועק, אני כבר לא בן אדם – זה לא עוזר! מה אאריך – חלפו שלושה שבועות, אני כמעט השתגעתי! פתאום מגיע מכתב עם מזל טוב: הם כבר התחתנו בשעה טובה, ועכשיו כבר אין להם שום חשש מפנַי – אתה שומע מילים? שעכשיו כבר יפסיקו לרדוף אחריהם ולהמציא עליהם עלילות – אתה שומע מילים? שהם אוהבים זה את זה עוד מהילדות, וכבר השיגו, תודה לאל, את כל מבוקשם. איי, מאיפה ייקחו להוצאות המחיה? שלא ידאגו להם: הוא לומר ומתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה כדי ללמוד רפואה, והיא מתלמדת להיות מיילדת – אתה שומע מילים? ובינתיים שניהם נותנים שיעורים פרטיים ומרוויחים, בעזרת השם, עד חמישה-עשר קרבונים בחודש. שכר דירה הם משלמים שישה וחצי; שמונה הולכים על מזונות, ובאשר לכל השאר –אלוהים הוא אב – אתה שומע מילים?

נו-נו, אני חושב לעצמי, קודם קצת תתפגרו כהוגן מרעב, אחר כך תבואו להתחנן אלי, ואז אני אראה לכם מי כאן קובע! ולאשתי אני אומר: "עכשיו את רואה," אני אומר, "מה פירוש שורש פורה ראש ולענה? מאבא כזה, שרלטן וקלפן," אני אומר, "יכול לצאת משהו טוב?" ועוד עקיצות ממין זה אני משמיע באוזניה... היית יכול לחשוב שהיא תענה לי איזו מילה! "הרי פעם," אני אומר, "היית מתעלפת כשדיברתי רעות על הגיסון שלך. למה את לא מתעלפת עכשיו?" הקיר עונה? ככה היא עונה. "את חושבת," אני אומר, "שאני לא יודע שאת עומדת לצדם, שעשית אתם יד אחת? אז אני אומר לך, שכל העניין מתחיל ממך." היא שותקת, לא עונה מילה. ומה, למשל, היתה יכולה לענות לי כשהיא מרגישה שהצדק אתי? היא יודעת כמה חורה לי, כי למה מגיע לי שכך יגמלו לי על טוב לבי? אין זה מענייני.

אבל אתה חושב בוודאי שכבר גמרת אתי? חכה, תשמע דברים יפים עוד יותר.

בקיצור, חלפה שנה. מכתבים הם כותבים, אבל בעניין כסף – אף לא מילה. פתאום מגיע מהם מזל טוב – היא ילדה תינוק ומזמינים אותנו לברית! אני פונה לאשתי: "מזל טוב לך ולנחת שלך. ברית מכובדת," אני אומר, "ושם לזכרו של הגיסון הנאה שלך..." היא אינה עונה לי אבל היא מחווירה כמו קיר, מתלבשת ויוצאת מהבית. אני חושב לעצמי: בוודאי תכף תחזור. אני מחכה שעה, מחכה שעתיים, מחכה שלוש, מחכה ארבע, כבר לפנות ערב, כבר חושך, לילה – היא איננה! סיפור יפה אבל קצר! מה אאריך – היא נסעה אליהם, ומאז – כבר עברו שנתיים – אינה חוזרת ואפילו לא מעלה על דעתה לשוב הביתה!

שמעת פעם סיפור שכזה? תחילה חיכיתי, אולי תכתוב מכתב. כשנוכחתי שאינה כותבת, כתבתי אני לה מכתב, וכך כתבתי: "הייתכן? איזה צורה יש לזה בפני העולם?!" עונה היא לי שעולמה שם, אצל הילדים שלה – אתה שומע מילים? שהנכד שנולד – שמו הרשל'ה דווקא, על שם אחי הרשל – יקר בעיניה יותר משמונה-עשר עולמות. זהו מין הרשל'ה, היא אומרת, שכמוהו אי אפשר להשיג, אפילו ייסעו לחפש בכל העולם מקצה עד קצה. והיא מאחלת לי, שאזקין בעושר ובכבוד לבדי, בלעדיה – אתה שומע מילים?..

אז אני דווקא כותב לה עוד פעם ועוד פעם, ומרביץ מילים כדרבונות, שאני לא אשלח אף פרוטה! עונה היא לי שאין לה צורך בכסף שלי – אתה שומע מילים? אני כותב לה מכתב נוסף, שאני מעביר אותם כולם מן הנחלה ושאוריש את כל כספי לצדקה! היא אינה מתעצלת ועונה לי, שאין לה שום טענות כלפי – אתה שומע מילים? שהיא חיה שם אצל הילדים בכבוד, הלוואי שלא יהיה גרוע מזה גם להבא, כי פייסי כבר התקבל לאוניברסיטה ורייזל תהיה עוד מעט מיילדת. הם כבר מרוויחים לא פחות משבעים קרבונים לחודש – אתה שומע מילים? ובעניין ההעברה מן הנחלה

היא אומרת, רשאי אני אפילו בעצם היום הזה להעניק את כל רכושי למי שארצה, ואפילו לכנסייה – אתה שומע מילים? והסוף יוצא שאני מטורף על כל הראש. הבריות, היא אומרת, מורחות אותי בזפת ובנוצות בגלל מה שעשיתי. "מה כאן האסון," היא אומרת? "שבן אחיך לקח לאישה את בת אחותי? מה כאן כל כך לא נאה לך, תיש מטופש שכמותך?" – אתה שומע מילים? "אילו היית כאן והיית מציץ בילד, בהרשל'ה, איך הוא מכוון אצבע אל התצלום של הסבא ואומר 'דיאדיא', היית מחטיף לעצמך שלוש סטירות לחי." – אתה שומע מילים? כך היא כותבת לי משם. אין זה מענייני...

נו, אז לא צריך להיות חזק יותר מברזל? איך אתה חושב, לא בוער לי הלב, למשל, כשאני חוזר הביתה ומסתובב לי לבדי בין ארבעת הקירות? אני מתחיל לעשות לי חשבון: איזה מין חיים, אני שואל אותך, אני חי בעולם? למה מגיע לי סוף כזה? למה מגיעה לי זקנה כזאת? בגלל מה ובגלל מי? בגלל טוּב הלב שלי? בגלל האופי הרך המנוול שלי?.. אל נא תכעס, כשאני מתחיל לדבר על זה עומדות לי דמעות בעיניים מרוב עוגמת נפש, ואני לא יכול, ממש לא יכול, להפסיק לדבר!

איי, אסור להיות טוב. אתה שומע? אסור להיות טוב!

מתוך "סיפורי זעם", מאת שלום עליכם, הוצאת עם עובד, 225 עמודים