שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגולגולת היתה פעם כדורעף
    דרורה דומיני חוזרת לאחר שנים של שתיקה במיצב של ציפורים וגולגלות. "אם רוצים, אז גולגולת היא הכל. אבל אני חושבת שאצלי זה יותר הומור שחור", היא אומרת
    "חיפשתי גולגולת במשך הרבה זמן עד שקיבלתי אחת בהשאלה ממישהו שרוצה להישאר בעילום שם", מספרת האמנית דרורה דומיני, שהמיצב שלה "ציפורים גזורות" מוצג בגלריה גורדון בתל אביב. את המשיכה לגולגלות היא מנסה להסביר במשיכה לטבע דומם, לצורות אמבלמטיות, ולאמנות שהיא, לדבריה, "בין קעקועים לבין ציורי דומם קלאסיים".

     

    יש משהו מורבידי בגולגולת.

     

    "גולגולת זה כמעט כמו שחרור: במקום לדבר סביב, פשוט מציירים גולגולת וגמרנו. ברור שלא צריך להיתמם ולהתעלם מעולם הדימויים שנבנה סביבה. מה גם שהיום היא מוצגת בצורה הכי קיצונית שאפשר - בין יהלומים למוות, אצל דמיאן הירסט.


    מתוך התערוכה (צילום: איתן בוגנים)

     

    "אם רוצים, אז גולגולת היא הכל. אבל אני חושבת שאצלי זה יותר הומור שחור, ולא שחור-משחור. החברים של בתי, דורית, אמרו לי שאפשר יהיה לעשות מהדימויים שבעבודות אחלה הדפסים לחולצות. העבודות נמצאות באזור גבולי, בין דימויים המוניים לציור קלאסי. הרבה שנים אני מחפשת אמירה שהיא בין אמנות לאומנות. כי מעבר לכל, המתח האמיתי בעבודת אמנות הוא בקראפט, במגע, בזה שיש אדם שהנוכחות שלו עדיין קיימת". 

     

    ה"בין לבין" הזה איפיין גם את הפרויקטים הקודמים שלך.

     

    "אני באמת תוהה על הנקודה הזאת. אפשר להסתכל על פרויקט האנדרטאות בישראל, שעשיתי בשיתוף הצלמת פראנס לבה-נדב, כדי לשאול שאלות על תרבות ותת-תרבות, וכדי לראות מה זה גורם לצופה שבא לראות את התערוכה: בקהילה האמנותית, בקאנון העכשווי, לעשות אנדרטה נחשב דחוי. האסתטיקה של האנדרטאות נראית ברוב המקרים מיושנת, פלגיאטית. ומצד שני, בקאנון האזרחי זה נחשב מקום קדוש שקשור לעלייה לרגל, שהוא בלב החברה האזרחית. בקצה של האמנות והאנינות הוא מוקצה, ובקצה ההפוך נותנים לו המון כבוד בתרבות הזיכרון המאוד-מפותחת בארץ. בין ההפכים האלה יש קונפליקט שמתקיים בתערוכה הנוכחית, שיש בה צד אחד מדורדר שנובע מהאסתטיקה של החומר, במובן שהעבודות מתקשרות עם אמנות רחוב, ומצד שני - רבדים של כפילויות ומשמעויות מהטריות ביותר שלי".

     

    ואיך הדואליות הזאת מתקבלת?

     

    "הקהל המיומן מקבל את כפל המשמעות שיש בעבודות – כולל הדימוי, הטכניקה והצבעוניות. הקהל האזרחי, זה שאולי מכיר פחות את רצף העבודות שלי, לא יודע איך לאכול אותן, הן נשארות לו סתומות. אני לא יודעת מה תוקף אותם".

     

    "פעם, בנעוריי, הייתי שחקנית כדורעף בנבחרת ישראל, וכשאני מציגה תערוכה הייתי רוצה להיזכר באדרנלין של אליפות אירופה בכדורעף. אני מתכוונת, שיש תהליך מאוד סיזיפי ויומיומי שהוא ביני לבין עצמי, כמו אימונים - משכללת את היכולת, משפרת את הטכנולוגיה ולומדת מפתרונות שנאספו לאורך הדרך. בקיצור, משפרת את הביצועים, ולפעמים עד כדי טשטוש ואפטיות לעולם. ואז מגיע יום ההצבה ומשם ואילך הייתי רוצה להרגיש שאני בהתרגשות של משחק, עם קהל, עם צעקות. אבל זה לא זה".

     

    אז איך זה?

     

    "מאופק, בבודדים, לא בעוצמות של קונצרט רוק, ולא דומה לרעם שבמשחקי ליגה. האמת היא שזה לא יכול להיות זה, אבל הלוואי ולפעמים היה יכול להיות גם קצת מזה. יש ציטטה שאני מאוד אוהבת: ככל שמשהו בשל יותר במהירות, באותה מהירות הוא גם יירקב. גם שחקני כדור-עף, אחרי גיל 30 כבר לא יכולים לעמוד בלחץ. אז אולי אורך הרוח הזה נדרש בשביל לעשות אמנות, וכנראה גם שמכאן הנצחיות שלה".

     

    תרנגול שחוט במכחול של שערה אחת

    דומיני (1950), מורה ואמנית, בלי ספק משתבחת עם השנים, למרות התנודות הקיצוניות המאפיינות את פועלה. בתקופה בה ההופעה החיצונית היא חזות הכל, המיצב "ציפורים גזורות" מבקש להציע חלופה: טיול קצר ומענג מעבר להשגתם של השכל הישר ושל הרגש, שני הדחפים המקובלים בתהליך האמנותי ובצפייה בו.

     

    "בשנת 1989 הייתי במוזיאון הפראדו במדריד, וראיתי שם ציור של צייר הולנדי בשם מטסו - ציור של תרנגול שחוט, הפוך, בודד. הוא כנראה צייר את הנוצות שלו במכחול של שערה אחת, עמדתי שם והשתאיתי. חשבתי על ייצוג, כמה עבה, כמה צבעוני, וניסיתי לצייר תרנגול משלי, אבל לא ידעתי לאן לקחת את זה. רק לאחרונה נתנה לי העבודה בחומר תשובה מדויקת לכמה נוצות צריכות להיות לציפור. המקום שהגעתי אליו בעבודות החדשות הוא מבחינתי רגע של זכייה במכונת מזל, בו כל המטבעות נופלים כמו גשם".

     

    איך התחילה העבודה על התערוכה? 

     

    "עשיתי סדרת רישומים של שחקני כדורעף, כשבכולם השחקנים נמצאים בשנייה שלפני הוצאת כדור הפתיחה. דרכם גיליתי את הקשר של הרישומים אל הריקוד, אל מעמסת המתח על השחקן הבודד שדרך הריכוז שלו יכול להחליט אם תהיה נקודה יותר או פחות, הפסד או ניצחון. הבנתי שהשחקנים בעצם דומים להמלט - כי הם מחזיקים את הכדור כמו גולגולת, וכמוהו נמצאים במין ריכוז קיומי. משם זה התחיל להתגלגל – מהכדור לכיוון הגולגולת".

     

    קצת נעלמת מהנוף בשנים האחרונות.

     

    "עבדתי הרבה בסטודיו, אין ספק. החלפתי גלריה, השתתפתי בתערוכות קבוצתיות

     רבות, או לא רבות, ולמדתי פוטושופ. אני באמת לא זוכרת, כנראה שלא עשיתי משהו מיוחד בשנים האחרונות, אבל עבדתי המון".

     

    מה הלאה, שוב תיעלמי?

     

    "לוקח לי הרבה זמן עד שדברים נופלים. אני מרגישה קצת כמו החבר'ה שיושבים על הגלשנים ומחכים לגל שיבוא. בינתיים עושים, אבל מחכים לגל הגדול, להזדמנות".

     

    "ציפורים גזורות", דרורה דומיני, גלריה גורדון, רח' בן יהודה 95, תל אביב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דרורה דומיני. כמו הגלשנים
    צילום: איתן בוגנים
    גולגולת כמו שחרור
    דרורה דומיני
    אמירה שבין אמנות לאומנות
    צילום: איתן בוגנים
    צילום: איתן בוגנים
    מתקשר עם אמנות רחוב
    צילום: איתן בוגנים
    הטבות למנויים
    מומלצים