גירסה חיוורת

מה כבר אפשר לומר על האלבום שנאמר עליו הכל? ועל האיש שנאמר עליו הרבה יותר מדי? השבוע יצא אלבומו המיתולוגי של מייקל ג'קסון, "Thriller", בהוצאה מחודשת לרגל 25 שנה להוצאה המקורית. מי שהיה ערני, יודע שלפני כמה שנים ארע מקרה דומה - "מותחן", לצד שאר אלבומיו של מייקל, יצא מחדש בסדרה של הוצאות מיוחדות עם בונוסים. התירוץ אז היה, אמממ, אני לא יודע. בהוצאה ההיא שולבו ראיונות עם יוצרי האלבום וכמה קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה.

הפעם, האנשים הטובים אך החמדנים בסוני, הלכו על כיוון קצת שונה והתוספות המיוחדות מגיעות משני כיוונים: קודם כל אתם מקבלים את כל הקליפים על גבי DVD המצורף למארז, מה שאומר שיש לכם את כל האופציות שבעולם להתייצב מול המסך בבית וללמוד את הריקוד של הזומבים מ-Thriller עד פורים. אין אורגיית אייטיז יותר חמה מהמקבץ הזה.

ג'קסון. שינה את פני ההסטוריה

חוץ מזה הכינו במיוחד בשבילכם רמיקסים חדשים לחמישה קטעים קלאסיים מ"מותחן", שהופקרו בידיהם של טיפוסים כמו אייקון, וויל איי אם וקנייה ווסט. בונוס נוסף הוא שיר נחמד מינוס שלא יצא עד היום מהסשנים של 1982.

כולם חייבים למייקל

מייקל הגיע לסשנים של "Thriller" מצויד בארבעה שירים מבריקים שכתב. מי שכבר היה כוכב ענק בארה"ב, לקח אחריות ושליטה על הקריירה שלו, שבעבר נוהלה בעריצות נחושה על ידי אביו. אלבומו הקודם, "Off the Wall", יצר את החיבור המצוין עם המפיק קווינסי ג'ונס, גאון הסול/ג'אז, אבל רק ב"Thriller" החיבור הזה הגיע לכדי מיצוי. ג'ונס לא פחד לנטוש את הסאונד החי והחם יחסית של מייקל הצעיר, לטובת סאונד מסונטז ודל בכלי נשיפה (חוט השדרה של הסול והדיסקו מהסבנטיז).

25 שנה אחרי. לעולם כבר קצת נמאס (צילום: איי פי)

מייקל מצידו הביא רעיונות מבריקים, כמו השילוב הנכון והמצליח הראשון בין כוכב שחור (אז הוא עוד היה די שחור) לרוק לבן . "Beat it" עם אדי וואן הלן, סמל המיינסטרים רוק של התקופה, היה לטענת מייקל "שיר רוק כמו שאני הייתי רוצה לשמוע". מסתבר שגם אמריקה רצתה לשמוע כאלה. ההצלחה של השיר הזה סללה את הדרך לאמנים שחורים קיצוניים יותר הישר ללב רשימות ההשמעה של MTV – פרינס, טינה טרנר, ראן די אמ סי, וכמובן גם האחות ג'נט חייבים אחת למייקל.

חוזר לשכונה

על זה שמדובר באלבום הנמכר ביותר בתולדות האנושות, על זה שהוא ממשיך למכור מדי שנה המון עותקים, על זה שכמעט כל שיר ממנו היה להיט במצעדים – על כל זה תקראו בוויקיפדיה, אם ממש בא לכם. אלבום שנשמע כל כך טרי וחצוף גם אחרי 25 שנה, לא צריך סטטיסטיקות כדי למכור את עצמו. ובטח לא רמיקסים עם אמני "טעם החודש".

הפנייה לאמנים אולי נחשבים אבל בהחלט מצליחים, ובעיקר מצליחים בקרב

האוכלוסיה השחורה בארה"ב, היא חלק מנסיונו העכשווי של ג'קסון להאחז במעוז האחרון שבו הוא עדיין פופולרי במידת מה. בעוד שדעת הקהל הכללית די מאסה באיש ובמעלליו, בקרב השחורים בארה"ב, מייקל הוא עדיין סוג של מלך. אין אמן בקהילה הזו שלא גדל עליו, מהזמרות הנוצצות ועד אחרון הראפרים הקשוחים.

מייקל עובד כבר שנים על אלבום חדש. השמועות על שיתופי פעולה עם 50 סנט, ne-yo, ואחרים, לרבות הפקדת ההגאים בידי וויל איי אם מהבלאק אייד פיז, מרמזות על כך שהוא מכוון בבירור לתחנות הרדיו האורבניות. מה יצא מזה, לא ברור, אבל כדאי מאוד שזה יהיה יותר מכובד מהרימיקסים שצורפו למהודרה המחודשת של "מותחן".

לכשעצמם מדובר בנסיונות הרפתקניים ויצירתיים יחסית לטפל בקלאסיקות, אבל כששמים אותן ליד המקור, הכל מחוויר, ממש כמו פרצופו של ג'קסון היום לעומת פרצופו המחייך מעטיפת "מותחן". הייתי מעדיף לשמוע עיבודים של אמנים באמת חשובים, בסדר גודל של מייקל עצמו, לשירים האלה, או לחילופין – לשים אותם בידיים של כשרונות צעירים ואלטרנטיביים יותר מקנייה ווסט או אייקון. מרק רונסון למשל. אם מדונה יודעת בדרך כלל למצוא את האנשים החמים והנכונים לפרויקטים שלה, גם מייקל יכול. התוצאה במקרה הזה מיותרת. וחצי הכוכב שנגרע מהציון ל"מותחן" המחודש, נגרע רק בגללה.

• מייקל ג'קסון, "מותחן -  25th Anniversary", אן.אם.סי יונייטד