האדמה רועדת, והנפש נשברת לאט

הפחד מרעידות אדמה שהתחדש אצלנו באחרונה מעורר עניין מוקדם בספרו החדש של הרוּקי מוּרַקַמי שעניינו שברים נפשיים שהתחוללו בעקבות רעידת אדמה טראומטית במיוחד.

והנה, למרבה ההפתעה, ששת סיפורי "ריקוד האדמה" נקראים דווקא בעונג קל, הנובע מסגנונו היפני הייחודי, שסימניו כתיבה אוורירית, מעבר תכוף מפרוזאיות גמורה להערות-עומק פתאומיות

 או לרגעי הזיה לא-צפויים וכן ריחוק צונן מן הדמויות, שיש בו איזה שעשוע סמוי ואפשרות מתמדת לתפנית נפשית או רוחנית. גם התרגום הפשוט והרהוט של מיכל דליות-בול והכריכה היפה בפורמט הנעים לקריאה הם חלק מקסמי הספר.

המצב החלול של הדמויות לפני הרעידה קשור במידה מסוימת לחייהן בהוויה הקפיטליסטית, בגירסתה היפנית או האמריקאית (מורקמי הושפע מאוד מתרבות המערב), והוא מחזק צד דתי ברעידת האדמה, שכמו קורסת תחת כובד הבדידות האנושית.

הגיבור בסיפור הראשון הוא איש מכירות אדיב ומצטיין, יפה תואר, שננטש בידי אשתו הזעופה וחסרת החן, הטוענת - לאחר צפייה אובססיבית בתמונות האסון בטלוויזיה - כי הזוגיות איתו היא כמו "חיים עם גוש אוויר". הנטישה המפתיעה שלה תעמת אותו עם הריק והתלותיות, שאכן גברו בו בשנות עבודתו השיווקית.

בסיפור אחר הגיבור הוא עוזר המנהל ב"בנק טוקיו לביטחון, נאמנות וחיסכון", זה השם המלא. אבל המלים ממוסחרות-הרגש האלה נשברות בתוכו, וחייו נטולי ה"ביטחון" וה"נאמנות" משתקפים לפניו במין חלום-סיוט מתמשך שבו תולעת ענק מתמקמת מתחת לבנק שלו ומאיימת לחתור תחת יסודותיו ולהחריב ברעש נוסף את טוקיו כולה.

בסיפור "תאילנד", מהיפים בספר, מסרבת רופאה יפנית שהיגרה לארה"ב להרות לבעלה האמריקאי, "אנליסט של בטוחות", ולאחר רעידת האדמה מתברר שהסירוב אינו קשור רק באי-ביטחונה במומחה ה"בטוחות" אלא בכעס ישן שלה על אהוב נעוריה היפני שכפה עליה אי-אז לעשות הפלה. עכשיו מתעוררת בה תקוות-נקם שהאהוב היפני נקבר בין ההריסות, אבל בטיול בתאילנד מסתמנת אפשרות חלומית להמסת הכעס הוותיק, שהתקשה בתוכה כאבן, כשהנוף נהפך לתפאורה מיסטית להתרחשות הנפשית.

הנה, למשל, הקופים המקסימים המקדמים את פניה במעלה ההר: "ביער הקרוב לפסגת ההר גרו קופים אפורי פרווה. הם ישבו בצד הדרך ונעצו מבטים ממושכים במכוניות הנוסעות, כאילו היו מעלים באוב החוזים את עתידן".

"ומי צילצל בפעמון?"

אבל במקביל לממד המטאפיזי והחידתי רוחש כאן ממד פיזי ומציאותי מאוד שהוא לעתים מיני ומבודח. כך, למשל, מספרת בחורה כלשהי לגיבור הגולמני והיפה מהסיפור הראשון איך טיילה בהרים עם מכר ובידם פעמון שצריך לצלצל בו כל הזמן כדי להבריח את הדובים, אלא שבדרך התחשק להם לעשות סקס והם נשכבו בסבך השיחים.

"ומי צילצל בפעמון?" מקשה הבחור התם, בלי שמץ הומור. "התחלפנו לפי התור", היא עונה. בהמשך תשכב הבחורה עירומה בין הסדינים ותפתה אותו להצטרף אליה למיטה בקריאה החיננית "גלין גלין".

בסיפור השישי והאחרון, בניגוד לקודמיו, רעידת האדמה אינה שוברת את מסגרת החיים הקודמים אלא דווקא סוגרת מעגל, אולי משום שכאן הגיבור מצוי מלכתחילה במצב מפותח ומתקדם יותר. מדובר בסופר כבן שלושים שהתעכב שנים במימוש האהבה לידידת-נפשו במשולש יחסים, ועכשיו, מול תמונות ההרוגים בטלוויזיה, משתנות הנסיבות וההחלטה נופלת. מול המוות, כידוע, מתקבלות לפעמים החלטות גורליות ("באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל לבו", אמר קוהלת).

אבל אפילו בסיפור היפה הזה יש איזו איטיות יתרה בתנועתו הרגשית של הגיבור, המזכירה במשהו את תנועותיהם המושהות של שחקנים בתיאטרון ה"נו" היפני. בסיפור הזה, כמו גם ביתר סיפורי "ריקוד האדמה", יש איזה צד תיאטרלי-סמלי הנראה כסוג של תרגיל אינטלקטואלי קר מעט. כמו חידות זן, כמו שירי הייקו. יפה, אבל לא ממש סוחף.

"ריקוד האדמה" מאת הַרוּקי מוּרַקַמי, תירגמה מיפנית והוסיפה אחרית דבר: מיכל דליות בול, הוצאת כתר, 212 עמ'