הזבל לא אשם - אנחנו הבעיה

אפשר ואולי אפילו נוח, להסתכל על משבר הזבל בנאפולי כסיפור של מאפיה, שחיתות, אוזלת יד של השלטון ובעיקר כסיפור שמתרחש רחוק מאיתנו. אבל המקרה הזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה על הצפוי לנו כאן בישראל אם נמשיך בהרגלי הקניות האינסופיות שלנו ונמשיך להימנע ממיחזור משמעותי.

מ–21 בדצמבר לא מפנים את האשפה מרחובות נאפולי כי פשוט אין לאן. כל המזבלות באזור עמוסות והתושבים מתנגדים לפתיחה מחודשת של המזבלה בסמוך למקום מגוריהם. הממשלה האיטלקית השקיעה בנושא הטיפול בפסולת 1.8 מיליארד אירו, אך כעת מסתבר שרוב הכסף נעלם בין הוועדות השונות ומקימי אתרי ההטמנה והמיחזור, שלא מצליחים לתת מענה לכל האשפה.  

לא רק סיפור איטלקי. זבל ברחובות נאפולי (צילום: AFP)

באיטליה, כמו בעולם, עיקר המשאבים ותשומת הלב מופנים בדרך כלל, לאמצעים הקיימים להיפטרות מהאשפה: הטמנה, פירוק או מיחזור. ההתייחסות אל הזבל היא כאל מכת גורל בלתי נמנעת שעימה צריך להתמודד. נכון יותר להסתכל על כל השלבים בתהליך הארוך, שתחילתו בייצור המוצרים שאנו צורכים, ואחריתו בהעמסת המיזבלות. ניתן וצריך להפחית את כמויות הזבל שאנחנו מייצרים מלכתחילה. הדרך הממשית לעשות זאת, היא על ידי הפחתת הצריכה.

האם אנו צריכים את כל מה שאנו צורכים?

מחקר שנערך השנה בבריטניה מגלה ששליש מהמזון שניקנה מושלך לפח. לא מדובר רק בקליפות ואריזות, אלא בצריכת יתר והכנה של מזון שלא נאכל. בבריטניה מדובר ב–6.7 מיליון טונות של מזון שמושלכים מדי שנה. מלבד הביזבוז הכספי, חשוב להבין ולהפנים את ההשלכות האקולוגיות החמורות של ממצאים אלו.

בתהליך הריקבון שהמזון עובר במזבלה משתחרר גז מתאן. גז זה תורם באופן משמעותי להתחממות כדור הארץ. על פי נתונים שמספק המשרד להגנת הסביבה, הוא אחראי ל–18 אחוז מאפקט החממה.

זאת ועוד, יש לקחת בחשבון את הפגיעה האקולוגית בכל אחד מהשלבים שעובר המזון: ביזבוז משאבי טבע וזיהום אוויר, מים וקרקע הנגרמים במהלך ייצורו, אריזתו, שימורו והובלתו של המזון. לכל אחד מהשלבים ב"שרשרת מזון" זו יש מחיר אקולוגי יקר.

ניתן להפעיל הגיון זה על כל המוצרים אותם אנו צורכים שלא לצורך פרט לצורך הטבוע בנו - לקנות. די להביט בסל קניות ממוצע מחד, ובפח האשפה של משפחה טיפוסית, מאידך, ולחשוב מאין כל זה מגיע ולאן הולך. רק כך נוכל להבין עד כמה האסון קרוב ועד כמה חשוב לפעול ולשנות הרגלים כל עוד אפשר.

מה ניתן לעשות?

"ניהול מערך מזון ביתי" הוא שיטה אחת לצימצום הצריכה. תיכנון מראש, בדיקה ומעקב אחר כל המזון שנצרך יכול לצמצם באופן משמעותי את כמות האוכל שמושלך לפח. הפעולות הנדרשות פשוטות: עריכת רשימת קניות, תיכנון הארוחות והמזון שנרכש על פי מספר הסועדים והעדפותיהם האישיות, מעקב אחר השלכת המזון וקניית מוצרים בעלי חיי מדף ארוכים יותר.

תרגיעו! מבצע קניות בחנות בקניון (צילום: איתמר סיידא)

עוד כלל שחשוב לזכור: "הזול - יקר". רצוי להימנע מקניית מוצרים זולים שבדרך כלל נשברים ומתקלקלים מהר, והם מושלכים לפח כי "לא שווה לתקנם". המחיר הזול של המוצר אינו משקף את מחירו האקלוגי היקר.

שאלתם את עצמכם כמה מכילה שקית פלסטיק במרכול? בימים אלו מתנהל דיון סביבתי לגבי הצורך בהמעטת השימוש בשקיות. הח"כים דב חנין ואסתרינה טרטמן מקדמים חוק חשוב שמטרתו לעודד הפחתה בצריכת שקיות הפלסטיק ברשתות השיווק על ידי תימחור השקיות בשקל אחד.

במקביל מתנהל קמפיין ציבורי גדול הקורא להשתמש ב"שקית אחת פחות" בכל יום. אך התועלת האקולוגית האמיתית ממהלך זה לא תבוא לידי ביטוי מלא אם יידחסו יותר מוצרים לשקית אחת. המעשה המשמעותי שהצרכן הישראלי צריך לעשות הוא לוותר על תכולתה של אותה שקית. צריך לעודד הפחתת צריכה; זה לא נעשה, אולי משום שאף אחד לא מרוויח מאי קנייה.

משבר הזבל בנאפולי נדחק לשולי החדשות, אבל אם נעצור לרגע ונחשוב, נוכל לראות שזה בעצם הסיפור שלנו. יש בו כל מה שאנחנו מכירים: תקציבי ענק שמתאדים, פרויקטים לא מושלמים ותושבים שמוחים על אפליה גיאוגרפית. ואנחנו גם דומים לאיטלקים: גם לנו אורח חיים ראוותני ונטייה לגלגל את האשמה אל האחר. עלינו להבין שאם לא נעשה מעשה כעת - נפחית את הצריכה ונגביר את המיחזור - בעוד מספר לא רב של שנים גם אנחנו, כמו האיטלקים, נמצא את עצמנו מוקפים בערימות של זבל.