לא מתועב - כואב
בחרתי באנשים פגועים כגיבורי התוכנית הזו מכיוון שאני חושב שהם מייצגים אותי. אותי, את עוזי. אני המפגר, אני חולה הטורט, אני החייל שקופץ על רימונים בלי סיבה. זה אני. עוזי וייל, יוצר "גם להם זה מגיע" עונה למבקרים ולנעלבים
1.
לזכותי, אמרתי מראש לכל מי שאיתרע מזלו להאזין, שזה בדיוק מה שיקרה.
חודשים לפני ש"גם להם מגיע" עלתה לאוויר, הנחתי שכל השדים יקומו מרבצם. שאנו עומדים לגעת בעצבים החשופים ביותר של האדם הישראלי – לאו דווקא של "המדינה" או של "החברה", אלא של האדם עצמו. ושכאשר אתה עושה דבר כזה, תהיה מוכן שהשמיים יפלו עליך. לשמחתי, ערוץ 10 הרים את הכפפה והיה מוכן לניסוי הנועז ביותר בסאטירה הטלוויזיונית שהיה בעשור האחרון בישראל. למה נועז? בגלל שהוא אומר דבר אחד שאף תוכנית סאטירה אחרת לא מעזה לומר, והוא זה: שכואב לנו מאוד, ושאין לנו תרופה.
2.
לא צחקנו על חולי טורט. פשוט לא.
לא צחקנו על נכי צה"ל. פשוט לא.
גם לא על מפגרים, פדופילים, וילדות שמזדיינות בשביל רגע תהילה בתקשורת.
אני לא חושב שמחלה היא דבר מצחיק. ולא נכות, ולא כאב. אני לא חושב שבדיחה על מחלה היתה מצחיקה מישהו.
מה שכן עשינו, זה להעמיד את עצמנו מול מראה אכזרית ולהגיד את האמת: אנחנו המפגרים. אנחנו החולים. אנחנו הנכים, ששוב ושוב קופצים על רימונים ללא צורך, רק כי זה הדבר היחיד שאנחנו מכירים.
אנחנו חיים בתרבות מפגרת. תרבות פורנו, שבה אנשים חצי-עירומים ששותים מיצי קיבה של פרה, הופכים להיות גיבורי תרבות. זו תרבות מתועבת. עובדת אלילים. ובעיקר מפגרת. לכן כתב התרבות שלנו הוא מפגר.
אנחנו חיים תחת שלטון אנוכי ותאב בצע. ולכן הכתב המדיני שלנו נתקף בחוסר אונים של חולה טורט ברגע שהוא צריך לומר את שמו של שר הביטחון.
אנחנו חיים במדינה שבה ילדות קטנות חולמות להיות זונה בינלאומית. אה, סליחה, דוגמנית צמרת.
אנחנו חיים במקום שבו איבוד הערכים כל כך טוטאלי, שכל מה שנשאר לנו זה להפוך את צה"ל לערך קדוש. עד כדי כך שאכ"א מכריח אמנים לחתום על מסמך שבו הם מצהירים כי הם "אוהבים את צה"ל". לכן הכתב הבטחוני שלנו הוא נכה צה"ל שנפצע בכל המלחמות ללא שום צורך, וימשיך להיפצע. כי הוא אוהב את צה"ל.
3.
יש הבדל אחד בינינו לבין – נגיד, בהיעדר תחרות אחרת בשדה הסאטירה - "ארץ נהדרת". יוצרי "ארץ נהדרת" אומרים: אולמרט אשם. המסר שהם שולחים שוב ושוב, כאשר הם עוסקים בחיקויים נלעגים של פוליטיקאים, הוא זה: הפוליטיקאים מושחתים. תחליפו את אולמרט, והכל יהיה בסדר.
אז הם לעגו לפרץ, ופרץ הוחלף. נו, הכל בסדר?
אז הם לעגו לשאול מופז, לעוזי כהן, ללימור לבנת. הם הוחלפו. נו, הכל בסדר?
אנחנו אומרים דבר אחר לגמרי.
אנחנו אומרים: זה אנחנו שדפוקים. זה אנחנו שרוצים לעוף, אבל יש לנו משקלות ברגליים. זה אנחנו שלא מסוגלים לעשות דבר מול מחדלי השלטון, ולכן נתקפים בחמת זעם במקום לפעול. זה אנחנו שמבלים יום אחרי יום בבהייה מטומטמת בטלוויזיה. אנו אלה הפגועים מנטלית. ולכן אנחנו נידונים שוב ושוב ליפול לאותו בור.
4.
אריאנה מלמד אומרת שאנו נטפלים לחלשים, במקום למחדלי הפוליטיקאים. היא טועה ומיתממת.
הפוליטיקאים הם אמנם מטרה ראויה. יש מי שמטפל בה. ולא בכדי מי שמטפל בה הוא הזכיין הגדול והעשיר במדינה. זה לא שהפוליטיקאים מושלמים. אבל הם מטרה נוחה מדי. קלה מדי.
אנחנו מציבים מטרה אחרת לגמרי: את עצמנו. את העצמי הנשקף במראה. זה נראה לך מטרה חלשה, אריאנה?
לכן בחרתי באנשים פגועים כגיבורי התוכנית הזו מכיוון שאני חושב שהם מייצגים אותי. אותי, את עוזי. ואת האנשים שאני אוהב ומכיר. אני המפגר, אני חולה הטורט, אני החייל שקופץ על רימונים בלי סיבה. זה אני. וזה רוב האנשים שאני מכיר. רוצים להגיע לשמיים (או בשפת התוכנית: "להתפרסם בתקשורת") אך רגליהם כבולות בשלשלאות ברזל (ובשפת התוכנית: "חולים").
מי פה המטרה החלשה ומי החזקה? מה יותר קל: לירות על אולמרט, או לירות על החולשות של עצמך?
זו תוכנית סאטירית על החולשות של עצמנו. על הנקודות העיוורות שלנו, ועל מה שהן גורמות לנו לעשות. לא על אולמרט.
5.
אנא שימו לב, להבדל בין לעג לבין אהבה. ברוב תוכניות הסאטירה הישראליות
לדורותיהן, הדמויות תמיד נלעגות. אצלנו, דפוקות ונוראות ככל שיהיו, הדמויות תמיד שמחות ומשוחררות. כי הם אנחנו. ואיננו יכולים שלא לחבב את עצמנו, למרות הכל. איציק חולה הטורט אינו נלעג. הוא מגיב בדיוק כמו שאני מגיב, כשאני מבין מה עושים לי האנשים שאמורים להיות אחראים על ניהול המדינה הזו: בחוסר אונים, ובקללה.
6.
ותמיד יהיו שיגידו – אבל זה לא מצחיק.
בסדר. לכו תראו קומדיות על זוגיות עם שחקנים יפים.
7.
ותמיד יהיו שיגידו – אבל נפגעתי.
ועל כך תמיד אומר: סליחה. לא התכוונתי לפגוע. כמו שרופא לא מתכוון להכאיב.
8.
ועכשיו, לשאלה שתמיד נשאלת בסופו של דבר: מה הם גבולות הסאטירה?
ועכשיו לתשובה, שגם היא שאלה: מה הם גבולות האמת?
ידעתי, שברגע שנציב מראה אמיתית מול עצמנו, זה יכאב. זה יכאב לא רק בגלל שזה כואב להביט בחולשותיך שלך, אלא כי אף אחד לא עשה זאת כבר הרבה זמן. אנשים התרגלו לצחוק על אולמרט. אבל מזמן כבר שכחו לצחוק על עצמם.
צר לי שזה כאב. אולי זה כאב מדי. אם לא נצליח לשכנע אנשים שיש יופי ואמת במה שאנחנו עושים, בוודאי נרד מתישהו. ואז תוכלו לחזור בנינוחות לחיקויים של ברק וביבי, ולהרגיש בבית. בינתיים, יש עדיין מראה קטנה שמראה דברים אחרים, בערוץ אחר. היא לא תמיד נעימה, ואני מודה – היא לא תמיד נכונה מספיק. לפעמים אנו פוגעים יותר מדי, לפעמים פחות מדי, לפעמים בצד מדי. אבל אני מבטיח שכל עוד נהיה שם, נמשיך לנסות.
תודה,
עוזי וייל.
