כבר שנים אני חיה בסרט על קשר דמיוני
אני ממש שונאת את ז'אנר סרטי הפנטזיה והמדע הבדיוני, אך למרבה האירוניה, מקפידה לחיות את חיי, או לפחות מה שקשור בזוגיות, בתוך פנטזיה אחת גדולה. אני יוצרת מערכות יחסים מתסכלות שכנראה מראש אני יודעת שלא ימומשו, אבל עדיין מאפשרת לעצמי לפנטז שאולי יום יבוא וזה בכל זאת יקרה
יש הרבה בנות שיעידו על עצמן שהן "אוכלות סרטים". מי שהמציא את ביטוי הסלנג הזה אולי חשב על סרטי אימה, או על דרמות מפותלות עלילה, שייטיבו לתאר את ההיסטריה והמצבים הדרמטיים בהן נמצאות אותן בנות, בדרך כלל בקשר למערכות יחסים שלהן.
גם אני "אוכלת סרטים", אם כי חובבת במיוחד את ז'אנר הפנטזיה באופן ספציפי. זה קצת אירוני, כי מצד אחד "הארי פוטר", "שר הטבעות" ו"הסיפור שאינו נגמר" אף פעם לא עשו לי את זה. בנוסף, אני שונאת עוד יותר את האח הגדול של ז'אנר סרטי הפנטזיה, הלא הם סרטי המדע הבדיוני. שונאת לקפוץ קדימה ואחורה בזמן. אם יש סדרה שהכי תיעבתי כשהייתי ילדה זו היתה "מסע בין כוכבים". סדרה אחרת שעצבנה אותי לא פחות כמתבגרת היתה "תיקים באפלה", שתיארה את עלילותיהם של מאלדר וסקאלי בקרב חבריהם (או שלא) החייזרים.
אני מתארת לעצמי שעכשיו ויתרתי על מחצית מהקוראים הפוטנציאליים, אבל לשם הבהרת הפואנטה הייתי חייבת להתוודות בעניין.
מצד שני, ובאופן די אירוני, אני מקפידה בצורה יוצאת דופן בעקביותה, לחיות את חיי (לפחות אלה שקשורים לפן הזוגי) בפנטזיה אחת גדולה ומתמשכת. ואני תוהה, בכמה פנטזיות אמשיך למלא את עצמי עד שאתעורר ואתחיל לחיות את המציאות? כמה כוויות עוד אצטרך לחטוף לפני שאלמד להתרחק מהאש? לפעמים נדמה לי שכל כך התאהבתי בפנטזיה, אני מעדיפה אותה בהרבה על פני המציאות.
הזמרת אביגיל רוז כתבה על התופעה בשיר שלה, שלצערי, אני מזדהה איתו לחלוטין:
"ואולי אני חולמת בהקיץ,
ואולי אתה תסכים לחלום איתי...
אני רוצה אהבה
לא כל-כך-טובה
שלא יהיה נחמד, שרק יהיה ליד
איך שלא יהיה אותך תמיד ארצה"
"אותך", מי אתה בעצם בשבילי? דמותך כל הזמן מתחלפת, אבל תמיד נשארת בלתי מושגת. עוד מן המשותף לכל מושאי הפנטזיה שעברו, או עוברים, בחיי - בדרך כלל, באיזשהו שלב של "הקשר", הם תמיד גרים בחו"ל, מה שהופך את המימוש לבלתי אפשרי.
הסיפור הראשון התרחש לפני כארבע שנים. ניהלתי קשר וירטואלי לחלוטין במשך כמעט שנה עם בחור ישראלי שגר בחו"ל. הוא הצהיר עד אז שברגע שיפגוש את אהבת חייו, ירצה ואפילו ישמח לחזור ולגור בארץ, ולכן חיפש לו מישהי ישראלית.
אהבתי להציג למצלמת האינטרנט את הדירה שלי
התאהבתי בו. אהבתי את צורת הדיבור שלו, שהתוודעתי אליה דרך הרמקול הקטנטן המחובר למחשב שלי. את הצחוק העדין, את תחום העיסוק המשותף שלנו, שהיינו יכולים לדבר עליו שעות. אהבתי להציג אל מול מצלמת האינטרנט את הדירה שלי, את הבגדים החדשים שקניתי, לדגמן לו אותם בשידור חי. ומצד שני, הוא התרגש לראות אותי מחייכת אליו ומדברת איתו לתוך החלל הריק בדירת הסטודיו שלו בבוסטון. היינו בטוחים שזה זה. הוא יגיע לכאן לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים בחופשת הסמסטר שלו. אנחנו ניפגש, והנה, שנינו נמצא את הנפש התאומה שלה ייחלנו.
ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים הסתיימה בשני מפגשים מביכים ומבלבלים. עד היום כשאני נזכרת בהם, אני לא יכולה להחליט איזה מהם היה גרוע יותר. מובן שלאחר מכן, הוא טס בחזרה.
בסוף הוא נשאר לעבוד שם, תאריך חזרתו אינו ידוע
וכאילו לא למדתי כלום, אני מוצאת את עצמי שוב בחודשים האחרונים, מנהלת קשר וירטואלי עם בחור, שאמנם פגשתי כאן בארץ, והיה קליק מיידי, אבל מיד לאחר היכרותנו הקצרצרה טס לחו"ל לתקופה של חודש, שהתארכה והתארכה. בסוף הוא נשאר לעבוד שם, תאריך חזרתו אינו ידוע.
ואני, "למרבה ההפתעה", עדיין שם, ברקע. במסנג'ר, בסקייפ, בפייסבוק, לפעמים גם בשיחות טלפון. נאחזת בפנטזיה ולא מרפה. אני כבר רואה שאין ברקע שום צל של סיכוי למימוש הקשר, לפחות לא בשנה הקרובה, אבל בכל זאת ממשיכה לחלום. אני יוצרת מערכות יחסים מתסכלות שכנראה מראש אני יודעת שלא ימומשו, אבל עדיין מאפשרת לעצמי לפנטז שאולי יום יבוא וזה כן יקרה.
זה כאילו קיים בי מנגנון הגנה דפוק, שלא מאפשר לי לפתח קשר של ממש עם מישהו אמיתי שבאמת קיים שם, שיכול להיות לצידי ונמצא לא רחוק ממני.
למה המנגנון זה קיים בי? אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה לכך בוודאות. אולי כי אני בעצמי לא באמת רוצה להתחייב לקשר, אולי גם כי אני מפחדת להיפגע מקשר אחר, אמיתי. אולי זה נוח לי להסתתר מאחורי מסך המחשב ולהשלות את עצמי שאני מנהלת קשר. אולי בקשרים האלה אני יודעת מראש שהם לא ייגמרו באמת, מעולם לא ממש ניפרד – כי באף אחד מהם מעולם לא היינו באמת יחד. אולי אני פשוט לא מאמינה שאי פעם יכול להיות לי קשר כמו שקשר צריך להיות.
כשאני חושבת על זה, באמת קשה לי לדמיין קשר כזה. במקום זה אני מביאה את עצמי לקשרים שמלכתחילה אינם ריאליים. זה דווקא די תואם את הרעיונות שיש לי בראש: אני רואה את עצמי די בקלות בתוך קשר של "כמעט" (הרי כאלה כבר היו לי), אבל לא בקשר של ממש.
אם הייתי יכולה לקפוץ קדימה בזמן, ולראות היכן אהיה בעוד כמה שנים, אני מוכנה להמר על כך שלא יהיה שם כלום ביני לבין "החבר הווירטואלי" הנוכחי שלי (אין לי אומץ לדמיין משהו אחר). אולי בגלל זה אני לא אוהבת לראות סרטים בדיוניים. אני לא אוהבת לראות מה באמת יכול לצפון העתיד. מפחיד מדי לגלות שהדברים ייראו אחרת. אני כנראה מעדיפה בשלב זה ל"אכול סרטים" ולשקוע בפנטזיה עכשווית.
