אני לא מקנא באושרי

האזרח הטרי תום אבני לא יכול היה לבחור טיימינג מושלם יותר להשתחרר מצה"ל. אם עד לא מזמן אף אחד לא היה טורח להתעכב על שלוש השנים שבהן חירף נפשו לטובת הנחיית טקסים צבאיים במסגרת שירותו בלהקת חיל החינוך, הרי שבתקופה שבה חבריו לתעשייה צועדים על השטיח האדום של האוסקר וסופגים מטחי ריקושטים על השתמטות, העובדה שאבני התעקש לסיים שירות מלא - גם אם בתנאים מקלים שאפשרו לו להמשיך ולטפח את מעמדו ככוכב ילדים ושחקן טלוויזיה - מצמידה לו תגית איכות של פטריוטיזם נדיר.

 "אין אצלי תיבות פנדורה". אבני

"את בדיוק תופסת אותי ביומיים הראשונים שבהם אני באמת מרגיש את השחרור", הוא אומר, ספק נינוח ספק מבולבל. "כשהשתחררתי היה לי שבוע של צילומים אחרונים ל'בובות' ולא היה לי זמן בכלל לתפוס שהשירות נגמר. היומיים האחרונים הם הפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות שהתעוררתי בבוקר בלי תוכניות ברורות להמשך היום. אני יושב בבית קפה וקורא ספר ולא עושה כלום. מצד אחד זו הקלה גדולה, מצד שני זה מאוד מוזר, כי כשאתה בצבא, ולא משנה מה בדיוק אתה עושה בצבא, תמיד מרחפת מעליך החרב הזאת, שבכל רגע נתון המפקד יכול להתקשר להקפיץ אותך. פתאום זה נגמר".

עשית לעצמך טבלת ייאוש לקראת סוף השירות?

"לקראת הסוף כן, כבר התחלתי לספור כמה ימים עוד נשארו לי, כמה טקסים נשארו לי להנחות בצבא. באיזשהו מקום אתה כבר נורא רוצה שזה ייגמר".

נו באמת, אבל עשית שירות קל יחסית, לא?

"קל להגיד את זה. מבחוץ זה אולי נראה ככה - שעבדתי המון וכמעט לא הייתי בבסיס, אבל אני הרגשתי הכי חייל שבעולם. בשלוש השנים האחרונות הייתי כמעט כל יום בצבא. הייתי קם מוקדם בבוקר, מתגלח, נועל את הנעליים עם הגומיות והולך לבסיס כמו כל אחד אחר. רק אחרי שהגעתי לבסיס באו עשרות הטלפונים והתיאומים עם ההפקה כדי להשיג אישורים לצלם אחרי שאני מסיים את היום שלי. אבל מעבר לכל, הייתי חייל ואני לא חושב שזו תהיה חוצפה להגיד שהייתי חייל כמו כולם".

לא התחשק לפעמים לך לנצל את מעמדך ופשוטלקטוע את זה באמצע?

"לפני שהתגייסתי הבטחתי לעצמי שאני משרת שלוש שנים, לא היה לי ספק בכלל שאני לא עושה לעצמי הנחות, לא מנסה בשום קומבינה כלשהי לקבל משהו שחייל אחר לא יכול לקבל, הכל ביי דה בוק".

אפילו לא פטור ממטבחים בטירונות?

"בטירונות לא קיבלתי שום היתר מיוחד, להפך. בטירונות הכי החמרתי עם עצמי".

מה עשית במקלחות?

"לא התקלחתי עם כולם, אבל לא בגלל שקיבלתי איזשהו אישור, פשוט כי הייתי מאוד זריז. כשנתנו את האישור לשעת ת"ש, אני הייתי הראשון שרץ להתקלח מהר ולחזור. כן היתה לי עם זה איזושהי בעיה, מאוד חששתי מזה לפני הגיוס".

מה, שיעשו תחרות השוואת גדלים?

(צוחק) "לא, דווקא מזה לא היה לי ממה לפחד. באופן כללי, הצבא תמיד מתפאר שאצלו כולם שווים, ואני מגיע ממקום שהוא לא פייר כל כך ולא בדיוק שווה. כולם מכירים אותי ואני לא מכיר אף אחד. מאוד חששתי שיתנכלו לי. וגם חששתי מההפך; לא רציתי שיתנו לי הנחות בגלל שמכירים אותי ודרשתי להיות כמו כולם. לא הוצאתי גימ"ל אחד במהלך השירות שלי".

היו לך רגעי משבר?

"אני אשקר אם אגיד שהיה לי קל. מצד שני לא היה לי יותר קשה מכל חייל אחר. אני מודה שאני לא הולך לדבר איתך פה על רגעי משבר ועל קשיים בלהקה צבאית בזמן שכמה מחבריי הטובים מחרפים את נפשם בשירות קרבי".

אז איך ההרגשה לצאת עכשיו לעולם האמיתי?

"אנחת רווחה, זה מאוד משחרר".

לרגע אל תשלו את עצמכם: אנחת הרווחה של אבני, אוטוטו 22, לא תהדהד ליותר מדי זמן בבית הקפה התל אביבי הקבוע שלו. עם ותק של 13 שנה בתעשיית הבידור, הילד האילתי שפרץ לתודעה שלנו כשהיה בן תשע, כמוגלי בהצגה "ספר הג'ונגל", ממש לא מתכוון להפוך דווקא עכשיו - עם ארסנל של שבע שנות הנחיה בערוץ הילדים, פסטיגלים, משחק בטלנובלות - קודם בעונה השנייה של "האלופה" ועכשיו ב"בובות", וסדרה מוקומנטרית בשם "24/7", ששודרה בערוץ הילדים ועקבה אחרי חייו וקצרה לא מעט שבחים בזכות ההומור העצמי שהפגין בה והצגתו לעולם כאגו מניאק - לצעיר אפוף הורמונים שיוצא להתמסטל בחופי תאילנד.

להפך: יותר מתמיד הוא מסור לאהבת הבמה שלו וגם אם רוב שכבת הגיל שלו עושה בשלב הזה את דרכה לגואה ושוקדת על המלאכה העדינה של גידול ראסטות, אבני עסוק בדבר היחיד שבאמת מעניין אותו: עבודה, עבודה ועוד עבודה - נשבעת ששמעתי את גלגלי המחשבה חורקים בנוגע לפרויקטים עתידיים - מה שמשתלב היטב בתדמית הילד הטוב והמהוגן שלגמרי במקרה צמח להיות גם גברבר חתיך.

את שני ימי הבטלה היחידים שהקציב לעצמו הוא חותם כבר למחרת, כשהוא מצטרף לחבריו לערוץ הילדים בשידור מיוחד משדרות וממשיך משם לצילומי פרק בסדרה "יום בחיים" המיועדת לשידור ב־HOT בידור ישראלי. בקיצור, הבחור פשוט וורקוהוליק חסר תקנה זה 13 שנה. "בא לי מאוד לנסוע עכשיו לתאילנד, נניח, אבל לא לחצי שנה. לשבועיים", הוא מודה. "אני לא יכול יותר מזה. אני חולה עבודה ואני יודע שאם אסע לתאילנד לחצי שנה, באיזשהו שלב אתחיל להתחרפן".

ואתה לא מקנא באנשים בגילך שגם השתחררו עכשיו מהצבא וכל האפשרויות פתוחות בפניהם?

"לאו דווקא. זה מאוד מרגיע שאין לי את סימן השאלה הזה, שסיימתי צבא ואין איזה 'וואו' של 'מה אני הולך לעשות עם החיים שלי?'. מגיל מאוד צעיר ידעתי שהייעוד שלי זה משחק וזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי, אבל מצד שני זה גם מלחיץ כי אף אחד לא אחראי עליי יותר, כי אף אחד לא שומר עליי יותר ואני אחראי בפני עצמי".

ובשחקנים בני דורך אתה לא מקנא? למשל אושרי כהן, שבזמן שאתה משעשע ילדים, הוא קונה חליפה לאוסקר.

"אין בכלל מה לדבר על קנאה. אני ואושרי כהן מכירים מגיל מאוד צעיר. שיחקנו יחד ב'ספר הג'ונגל', שנינו עשינו את התפקיד של מוגלי. הוא החליף אותי בהצגה, אז אנחנו מכירים עוד מאז. כל אחד בחר דרך שמתאימה לו. הוא לא עשה צבא, אני בחרתי כן לעשות צבא. הוא הלך מלכתחילה לכיוון תיאטרון רפרטוארי וקולנוע, אני עשיתי תיאטרון מסחרי וערוץ הילדים. כל אחד פיתח דרך שונה, ושוב, אין תחושות קנאה ואני חושב שאושרי שחקן מדהים. ראיתי הצגות שלו וגם את 'בופור' והוא לא סתם נמצא במקום שהוא נמצא. מגיע לו".

לא היית רוצה להגיע לאוסקר?

"אין שחקן שלא היה שמח להיות מועמד לאוסקר, זה מאוד מכובד ואני מפרגן לו על זה. אני בערוץ הילדים כי בחרתי להיות שם. אין פה תחושות של קנאה. זה לא שנקלעתי למצב הזה, כי בחרתי את הדרך שבה הלכתי. אני רק בן 22 ורק השתחררתי עכשיו מהצבא. בגלל זה אני אומר ששום דבר לא בוער".

ורן דנקר? הוא גם מחזיק תוכניות מושקעות על הכתפיים - "השיר שלנו" ו"דני הוליווד" - וגם כיכב בפסטיבל ברלין.

"אותו הדבר לגבי רן דנקר. אני לא בנאדם שמסתכל ככה. תמיד יש אנשים מסביב, יש אפס אנד דאונס. תמיד יש אחד שעובד יותר ואחד שעובד פחות. למשל 'בובות': ברגע שהציעו לי תפקיד שעניין אותי, והוא לצורך העניין המקבילה ל'דני הוליווד' - עשיתי אני מאוד מבסוט מהדרך שלי, לא סתם הבחירות שלי הן הבחירות שלי. שום דבר לא קורה במקרה. זה לא שמישהו מהם לקח לי את המקום".  

נפלת עם אנשים בעבר?

"כבר קרה שנפלתי בעבר, לפעמים אתה מגלה שמישהו איתך רק כדי לקבל איזשהו אייטם במדורי רכילות, הוא משתמש בך כדי לזכות בכל תפקידים. אחרי שהוא מקבל את מה שהוא רצה הוא ממשיך הלאה וכבר לא נמצא שם".

שמעתי שהיתה לך איזו תקופת הוללות. מה, התברגנת?

"השנתיים האחרונות היו של המון בילויים וסטוצים וזה היה כיף, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שזה כבר מגעיל אותי ושמיציתי. הגעתי לזוגיות הזו ממקום מאוד בשל, של להיות לבד. זו אהבה אמיתית".

אתה לפחות מתבליין מדי פעם עם חברים?

"האמת? אין לי כמעט חברים, לא מהצבא ולא מבית הספר. אני יכול לספור את החברים הטובים שלי היום על כף יד אחת וגם אז לא להשתמש בכל האצבעות. הם כולם מבוגרים ממני וקשורים בדרך כזו או אחרת לעבודה שלי. אני בנאדם שבבסיס שלו הוא מאוד בודד.

אגם רודברג (צילום: מיקאל כהן)

אני חושב שזה קשור גם לצורה שבה גדלתי, מה שגורם לי לחשוב שלילדות שלי דווקא כן היו הרבה השפעות על מי שאני היום. כשגדלים מגיל כל כך צעיר בעולם כזה, שאנשים מכירים אותך מגיל כל כך צעיר, אז אתה מפתח הרבה מגננות, הרבה מעגלים של הגנה".

אתה נהנה מתדמית הילד הטוב שדבקה בך?

"מה אני אגיד לך? אין אצלי תיבות פנדורה. מן הסתם יש בי המון גוונים וצבעים, חלקם עוקצניים יותר וחלקם יותר רכים, אבל אני משתמש בכל פעם בצבע אחר. אני לא מתעסק עם תדמיות ביומיום, אני לא חי את התדמית שרוצים שאהיה, שהדביקו לי או שחושבים שעכשיו אני מנסה להיות. מעולם לא הניעו אותי תדמיות. מה זה תדמית? אנשים נורא אוהבים לשים במגירות. לבנאדם יש כל כך הרבה גוונים וצדדים, לכולנו יש. כשעשיתי סדרה כמו '24/7', זו היתה הדרך שלי לבעוט. אני חושב שאפשר לבעוט גם בלי לנבל את הפה ולהשתולל".

אף פעם לא הלכת מכות?

"אף פעם בחיים. יש לי איזשהו חסך כזה".

מה אני צריכה לעשות כדי לעצבן אותך?

"אנשים שעובדים איתי יעידו עליי שאני בנאדם מאוד רגוע ונינוח, אבל בתוך עצמי, כשאני הולך ברחוב ביומיום, אני יכול להתעצבן מהרבה דברים נורא קטנים. אני נורא חסר סבלנות בטבע שלי. למשל מעצבנים אותי אנשים שנתקעים לפניי בכספומט ולוקחים את הזמן שלהם, משחקים עם הכסף במשך שעה, מוציאים עוד קבלה ועוד נייר ועוד זה, זה נורא מעצבן אותי. נורא. גם אנשים טיפשים נורא מעצבנים אותי. זה יכול להיות מלצר טיפש או בנאדם שעובד איתי - טיפשות מכעיסה אותי מאוד".

משהו שיכול לגרום לך להפוך שולחן?

"ממש לא. העצבים שלי לא באים אף פעם לידי ביטוי. גם כשאני מתעצבן, אני מתעצבן בתוך עצמי. אם את רוצה לראות אותי הופך שולחן, תראי את זה רק ב'בובות'. בנאדם שלא מצליח לכבוש את היצרים האלה הוא עבריין, ואני משתדל להיות בנאדם טוב ושומר חוק, חוץ מכמה תמרורי עצור שלא עצרתי בהם בחיי. מודה. אבל זה המקסימום". 

• את הראיון המלא עם תום אבני תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס"