מר תיאטרון

כמעט ארבעה עשורים החזיק גורדון דוידסון בתואר מר תיאטרון של החוף המערבי בארה"ב. האיש, שהחל את דרכו כמנהל במה, בין היתר בהפקות של הרקדנית והכוריאוגרפית האגדית מרתה גרהם, טיפס לאיטו והפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על הרגלי צריכת התיאטרון באמריקה.

דוידסון, שניהל אמנותית במשך 38 עונות את מרכז מארק טייפר פורום, המקבילה של לוס אנג'לס ללינקולן סנטר, זכה בפרס הטוני היוקרתי על מצוינות בתיאטרון. אמונתו הבלתי מתפשרת ביצירה מאתגרת ובעלת מסרים חברתיים, הוכיחה את עצמה בהפקות מטלטלות ורבות עצמה שביים, כמו "ילדים חורגים לאלוהים" ששם לראשונה במרכז הבמה גיבורים חרשים, "מלאכים באמריקה" שזיכה את המחזאי טוני קושניר בפרס פוליצר, ופתח באמריקה השמרנית של סוף שנות השמונים שיח ישיר, בוטה ומרתק על הומוסקסואליות, דת וגזענות. וגם "Stuff Happens", מחזה אנטי-מלחמתי בועט שכתב דויד הר בעקבות הפלישה לעיראק שאותו גם ביים בבכורה.

המלט. "סוג נדיר של תיאטרון"

בשבוע שעבר הוא נחת בישראל לביקור היכרות עם סצנת התיאטרון המקומית. הסיבה להגעתו, מעבר להיותו יהודי חם עם זיקה מובהקת לישראל, היא ייסודו של החוג החדש לתיאטרון במכללה למנהל בראשון לציון. החוג, שעתיד להיפתח בסמסטר הקרוב, גייס את דוידסון לסייע.

"רציתי לקבל במהלך השבוע הזה מושג רחב יותר על מה שקורה בעולם התיאטרון בישראל, להיפגש עם אנשים מהתחום ולראות כמה שיותר", הוא אומר שעות ספורות לפני שהוא חוזר ללוס אנג'לס, "גם התקשורת בין קבוצות תיאטרון ישראליות לפלסטיניות עניין אותי ומה המקום של התיאטרון בדיאלוג בין שתי החברות".

אחרי שבוע שכלל עשרות הפקות ואינסוף מפגשים, דוידסון מרוצה. "גיליתי תיאטרון מצוין עם רגעי שיא מז'וריים כמו 'יאקיש ופופצ'ה' של חנוך לוין בתיאטרון גשר, שהיתה בשבילי הפתעה מוחלטת ומקסימה, וכמובן "אנטיגונה" של הבימה ו"המלט" של הקאמרי שהיו מצוינות. סוג כזה של תיאטרון רואים לעתים נדירות. זה היה אפילו טוב יותר מלונדון".

מה בעצם מביא אותך לסייע למכללה ישראלית לפתוח פקולטה לתיאטרון?

"אהבתי את האתגר. אני חושב שלא שילמתי את חובי לתחום החינוך כנדרש וזה מעניין אותי. כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה מבין שיש לחלוק בידע שצברת. אנחנו צריכים להעביר את זה הלאה, לא רק לקהל אלא גם לקולגות ולתלמידים ולכל מי שמקיף אותנו".

זה נכון שהפעם הראשונה שהגעת לישראל היתה ב-1962 כמנהל במה של מרתה גרהם?

"בהחלט. בדיעבד אני יכול לומר שמרתה גרהם לימדה אותי על תיאטרון יותר ממה שלימדו אותי מורים שנחשבים כמומחים גדולים בתחום. עצם הנוכחות שלה, האופן שבו סיפרה סיפור והדרישות שהעמידה בפני הרקדנים שלה ובעיקר הרקדניות, היא היתה קשה מאוד עם הנשים בלהקה, כל אלה היו שיעור מתמשך בתפיסת עולם תיאטרונית. היכולת שלה לשלוט בתנועה בחלל והכישרון שאפשר לה לקחת אותך למסע, היו אדירים".

דברים טובים מושכים קהל

הבמאי ג'ון האוסמן, שניהל את פסטיבל שקספיר בסטנפורד וייסד את בית הספר הגבוה לאמנויות, ג'וליארד, בניו יורק, הוא שחיבר בין דוידסון לקבוצת התיאטרון של אוניברסיטת לוס אנג'לס. דוידסון, עד אז ניו יורקי בדם, היסס. "באותה התקופה כל מה שקרה, קרה בניו יורק. לעבור פתאום ללוס אנג'לס, היתה הצעה מבלבלת", הוא אומר.

אבל הפיתוי לעמוד בראש קבוצת תיאטרון היה גדול מדי והמעבר ללוס אנג'לס העניק לו בסופו של דבר את ההזדמנות להקים את קומפלקס התיאטראות הענק Mark Taper Forum, שבראשו עמד מאז הקמתו ב-1967. "לוס אנג'לס היתה אדמה לא חרושה שבה אפשר היה להתחיל הכל מחדש, לכתוב את חוקי המשחק".

אנטיגונה. "תיאטרון מצוין"

דוידסון פילס דרך למחזאות מקורית, במקרים מסוימים רדיקלית, לצד קלאסיקות כמו מולייר ושקספיר. "ב-1967 הלב שלי היה נתון למאבקי התנועה לשחרור האישה, מלחמת ויטנאם והוועידה הדמוקרטית. אמריקה געשה ואני נמלאתי תשוקה ותחושת מחויבות להפקות שעוסקות בנושאים שישנו פרספקטיבה", הוא אומר, "תיאטרון טוב מציף שאלות, לא מציב תשובות, שאם לא כן הוא מתנשא ומטיף. אני מצאתי את הכישרון הזה במחזות של טוני קושניר שמספר לא מבוטל מהם ביימתי והפקתי.

"טוני הוא מחזאי ענק וחבר מצוין שמעלה שאלות מאוד מטרידות במחזות שלו. הוא עוסק בשחורים ולבנים, הומואים והומופוביה, פוליטיקה והשלכותיה. הוא כותב אמיץ ואני מעריץ אותו".

ביימת את הפרמיירה האמריקנית של "גטו" מאת יהושע סובול ואת "Stuff Happens". אמריקה האסקפיסטית באמת רוצה לראות בתיאטרון את השתקפות פניה?

"זו שאלה מעניינת ממש כמו שהיא מתסכלת. אני לא יודע מה אנשים רוצים לראות. ניהלתי את התיאטרון מתוך אמונה שאנשים רוצים להתמודד עם החיים שלהם, עם העולם שמקיף אותם ועם נושאים שמשפיעים על כולנו. אני חושב שזה די הצליח.

"זה נכון שהקהל באמריקה רוצה לראות את 'Wicked', אבל יש לא מעט שכן מעוניינים לחשוב. פעם אמר לי מישהו: 'מר דוידסון, אתה נותן לנו רק כאב, סבל ועוולות חברתיות'. אני לא חושב. אני חושב שדברים טובים מושכים קהל בסופו של דבר גם אם לא מדובר במאסות".

זה קל להגיד כשאתה מנהל תיאטרון שבע, שאתה לא צריך להלחם על הקהל.

"אולמות לא מלאים הם סכנה שעומדת בפני כולם. אין מנהל מוסד אחד שאני מכיר שלא חושב איך להביא לתיאטרון קהלים חדשים ולמשוך אותם מאולמות הקולנוע, אבל שוב, כשאתה מדבר על וְאל הקהל, הוא מקשיב. אגב, זו הסיבה שהיה לי מאוד חשוב להתייחס בבחירות הרפרטואריות שלי למורכבות האתנית של לוס אנג'לס שמורכבת מאפרו-אמריקנים, צ'יקאנוס ואסייתים".

אתה מדבר על מגוון?

"מגוון בקהל אבל גם בנושאים שהתיאטרון מטפל בהם, כמו למשל נְכוּיוֹת. 'ילדים חורגים לאלוהים', היתה הפעם הראשונה שהתייחסו על במת התיאטרון באמריקה למוגבלות בגובה העיניים. היו לי לא מעט ויכוחים עם חבר המנהלים על דפיציטים ועל רווח מול הפסד, אבל אמרתי להם שלא שכרו את שירותי כדי לייצר תקציב מאוזן, אלא בכדי לעשות אמנות טובה. אם צריך יותר כסף, שההנהלות הכלליות יגייסו".

יש בעיניך כיום עשייה תיאטרלית אמיצה באמריקה? יש עוד טוני קושנירים?

"זו שאלה קשה. אני חושב שיש מסביב הרבה מדי רעש, שכסף הוא פקטור ושהקהל שינה את הרגלי הצריכה שלו, גם בגלל שיש לו הרבה אופציות חלופיות, מה שמסיח את דעתו בקלות. פחות ופחות אנשים רוכשים מנויים לתיאטרון כי הם מעדיפים בילויים זולים יותר, מהירים יותר, מורכבים פחות שאפשר לזפזפ אותם.

"לגבי טוני קושניר הבא, אני לא מצאתי אותו. אני משמש כיועץ בכיר בתכנית

התיאטרון של מכון סאנדאנס שמטרתה לסייע בפיתוח מחזות בין היתר. יש מעט מאוד ניצוץ, יש אנשים כישרוניים, אבל קשה מאוד למצוא קולות ייחודיים. הייתי רוצה שהתיאטרון יגרום לאנשים לפעול, יגרום להם לחזור ולהאמין באפשרות שיש בידיהם להוביל לשינוי. אני לא יודע אם זה יקרה, אבל אנחנו חייבים להמשיך לנסות".

אפשר לשאול מה היתה נקודת השיא שחווית בישראל?

"ראיתי הצגות מצוינות, אבל התיאטרון הטוב ביותר שראיתי היה 'יד ושם'. כל החוויה הזו תיאטרלית, אמיתית כל כך ומעמיקה. אהבתי את כל מה שראיתי שם, זה תיאטרון במובן העמוק של המילה, זה ריטואל שלא מאפשר לך להימלט ומוביל אותך דרך הסיפור באופן חכם ומורכב ומפתיע. לא אמרתי את זה עד כה בקול אבל כן, ראיתי את 'המלט', את 'אותלו' ואת חנוך לוין אבל, חביבי, זה היה הדבר האמיתי".