שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא לשון הרע, דיני נפשות
    מי שסבור כאילו העיסוק הציבורי בפרשת קצב אסור בבחינת "לשון הרע", סופו שיוצא להקל בדיני נפשות - נפשותיהן הפגועות של הקורבנות, אשר מולם, אין שום מקום לכבודו או לשמו הטוב של הפוגע. במוצאי "פרשת קצב", אפרת שפירא-רוזנברג חוזרת לפרשת קופולביץ'
    רבות כבר נאמר ועוד יאמר בסוגיית "פרשת קצב" - כן עשה, לא עשה, מה עשה. כן הסדר, לא הסדר, איזה סוג של הסדר. הרבה טיעונים הועלו מכל מיני כיוונים, והם בוודאי לגיטימיים כחלק מהדיון הציבורי שראוי שיתקיים בסוגיה זו, במיוחד כאשר בסופו של דבר, לא עומד להתקיים דיון משפטי מהותי. אבל טיעון אחד מסוים הקפיץ אותי: התפישה (שהעלתה עדי דוד במאמרה ב-ynet) כאילו העיסוק הציבורי בפרשה זו הוא בגדר "לשון הרע" ולכן אסור לדון בה, לסקר אותה, או אפילו להתעניין בה, היא תפישה מסוכנת ומזיקה, והיא החזירה אותי כמעט 10 שנים לאחור, לפרשה קשה וכאובה לא פחות.

     

    למי מאיתנו שגדלו בבני עקיבא ו"שלחו" את "הבנים שלנו" ללמוד בישיבת נתיב מאיר, הרב זאב קופולוביץ' היה סוג של אייקון. לא אגזים אם אומר שבחוגים שבהם הסתובבתי כנערה, ממש העריצו אותו. כראש ישיבה הוא נהג להגיע לסניפי בני עקיבא השונים לבקר את תלמידיו, והם מצידם פעמים רבות נלחמו על תשומת ליבו. סוג של גיבור תרבות פנים מגזרי שכזה. ואז, כמה שנים טובות אחרי שכבר בגרנו אני וכל בני שבטי שלמדו בנתיב מאיר, נפלה הפצצה - קבוצת תלמידים מהישיבה התלוננה נגדו במשטרה כי ביצע בהם שורה של עבירות מין, החל מנגיעות אסורות ונשיקות בעלות אופי מיני, וכלה במעשים מגונים של ממש. תלונה זו פתחה תיבת פנדורה שחשפה את העובדה כי מזה שנים רבות, היה ידוע לגורמים רבים על המעשים שמבצע הרב בתלמידיו, אך גורמים אלה לא עשו דבר.

     

    כך, ידוע לי ממקור מהימן ביותר, כי מספר שנים טרם התפוצצות הפרשה, הגיעה קבוצה מצומצמת של תלמידים מהישיבה (לא אותה קבוצה שהתלוננה בסופו של דבר שנים לאחר מכן), לפגישה חשאית בביתו של אחד מחשובי הרבנים בציונות הדתית. במהלך הפגישה הם פתחו בפניו את סגור ליבם, וחלקו עמו את כאבם האינטימי ביותר על מה שעברו תחת ידיו של ראש הישיבה. אותו רב הקשיב, ובסופו של דבר אמר רק כך - “לשון הרע היא עבירה עליה גם יום כיפור אינו מכפר". המסר היה ברור וחד כתער, והם חזרו כלעומת שבאו. אפשר רק לנסות ולתאר את עוצמת ההשפלה שהם חשו, כאשר לאחר שאזרו אומץ לספר, לא זו בלבד שאותו רב חשוב לא שעה לכאבם, אלא שאף הזהירם מלדבר לשון הרע.

     

    אז נכון, מאחורי הקלעים היה מי שגרם לכך שלתקופה מסוימת, הרב קופולוביץ' פרש מניהול הישיבה עקב "בעיות לב". כך דווח גם לנו, עדת תלמידיו/מעריציו, שהתפללו להחלמתו. בסופו של דבר, לא עברו שנתיים והוא חזר - לנהל את הישיבה, ולהתעלל בתלמידים חדשים. עברו כמה שנים, ומי יודע כמה קורבנות נוספים, עד שהקבוצה הצעירה אזרה אומץ, והחליטה ללמוד מכישלונם של אחיהם הבוגרים, והפעם - לפנות למשטרה. הסוף ידוע לכולם - זאב קופולוביץ הודה בביצוע מעשים מגונים ב-12 תלמידים, מספר הנמוך בהרבה ממספר התלמידים שהתלוננו נגדו בפועל. הפרקליטות הגיעה עמו להסדר טיעון הגיוני שמטרתו לחסוך מהמתלוננים, שחלקם כבר בגרו, התגייסו ואף נישאו, לחיות מחדש את המעשים באמצעות עדותם בבית המשפט. הוא נדון לשלוש וחצי שנים של מאסר בפועל, אותן אכן ריצה. אותו רב חשוב, אגב, נחקר על ידי המשטרה בחשד שהפר את חובת הדיווח הקבועה בחוק, אך התיק נגדו נסגר בסופו של דבר מסיבות אלה ואחרות.

     

    נראה לי שכל מילה נוספת מיותרת. "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב", אמרו חז"ל, וקל וחומר כשאין הדברים אמורים בחילול ה' ובכבוד, אלא בדיני נפשות ממש. כי מי שמבקש להחמיר במקרים אלה בדיני לשון הרע, סופו שיוצא להקל בדיני נפשות. בנפשותיהן הפגועות של הקורבנות, אשר מולם, אין שום מקום לכבודו או לשמו הטוב (או הרע במקרה זה ) של הפוגע. לא לפני עשר שנים, ולא בפרשה הנוכחית. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    תיבת פנדורה בישיבה. אילוסטרציה
    צילום: סי די בנק
    לקרוא או לא לקרוא? פרשת קצב
    צילום: איי פי
    מומלצים