עסקת טיעון. מה אומרת ההלכה?

עסקת טיעון הינה מעין פשרה בין הפרקליטות לבין חשוד בעבירה פלילית. בא כוחו של החשוד מציע לפרקליטות שהחשוד יודה בחלק מהחשדות נגדו, ובכך יספק לפרקליטות את הראייה הנדרשת כדי להרשיע אותו. בתמורה, תמחק הפרקליטות חלק מסעיפי האישום כנגד החשוד, צעד שבהכרח יקל את העונש שיוטל על החשוד.

ישנם כמה מניעים להעדפה של עסקת טיעון על פני משפט מלא: חוסר עניין לציבור, ניסיון להגן על עדים (מפני חוויה קשה בזמן העדות, או מפני התנכלות של החשוד) ורצון להקל את העומס על מערכת המשפט. עסקאות טיעון מקובלות במשפט האנגלו-אמריקני, ומלבד הנימוקים שהוזכרו, הן משקפות גישה הרואה גם במשפט הפלילי ניסיון ליישב סכסוך בין הפרט לחברה. גישה כזו אינה מגדירה את החשוד או את מעשיו כשליליים, אלא רק כראויים לעונש. לפיכך, יש מקום לנסות ולהגיע עם החשוד להסכמה על היקף העונש שיקבל.

על מנת לעמוד על עמדת ההלכה בשאלה זו יש להתוודע לחלוקה של שדה המשפט על ידי ההלכה:

1. התחום האזרחי - תביעת ממון בין אדם לאדם.

2. התחום הפלילי הדתי - האשמת אדם שעבר עבירה, ואם יורשע ייענש.

3. תחום התקנות - ההלכה מסמיכה את השלטון לתקן תקנות (כלומר, חוקים) שיעסקו בשמירת ערכי המוסר והסדר הציבורי. בתחום זה ההלכה מניחה מרחב פעולה גדול על בסיס עקרונות כללים, פרט למקרים בהם התקנה נוגדת את ההלכה. לתחום זה שייך רוב המשפט הפלילי במדינת ישראל.

דיני ראיות בתחומים המשפטיים השונים

כרקע לדיון בעסקת הטיעון נסקור כמה הלכות בתחומי המשפט:  

בתחום האזרחי הודאה היא "מלכת הראיות", ו"הודאת בעל דין כמאה עדים" (גיטין מ, ב). כמו כן, ההנחיה ההלכתית היא לנסות ולהגיע לפשרה בין הצדדים הנצים (רמב"ם סנהדרין כב, ד).

בניגוד לכך, בתחום הפלילי הדתי אין אפשרות להסתמך על הפללה עצמית, כלומר על הודאה של החשוד (סנהדרין ט, ב). בנוסף, כתב הרמב"ם (פירוש המשנה ערכין א, ג) שלא ניתן לוותר לנאשם על עונש המגיע לו על פי המשפט הפלילי הדתי. ומכאן ברור שלא ניתן להגיע לעסקת טיעון במסגרת זו.

בתחום התקנות ניתן להסתמך על הפללה עצמית (רמב"ם סנהדרין יח, ו) או על ראיות פסולות אחרות (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, רעט). כמו כן, רשאי השלטון לוותר על עונש למי שעבר על החוק (רמב"ם, פירוש המשנה ערכין א, ג). הגמשת דיני הראיות בתחום התקנות, והאפשרות של השלטון לוותר לנאשם, מתירה לקיים עסקאות טיעון עם חשודים, ובכל זאת יש מקום לבחון האם ומתי ראוי להעדיף עסקת טיעון על פני משפט מלא.

עקרונות לבחינת עסקת טיעון

ההנחיה להעדיף פשרה מוסכמת במקרה של סכסוך ממוני הוגבלה רק למקרה בו שני הצדדים לסכסוך אינם פועלים מתוך כוונת זדון, אבל במקרה שאחד מהצדדים מנסה לפגוע כלכלית בחבירו - יקוב הדין את ההר (שו"ת דברי מלכיאל ב, קלג). ברוח זו ניתן להבין את חוסר היכולת לוותר בשיפוט הפלילי הדתי, מלבד המניעה מלהסתמך על הפללה עצמית, שהוזכרה לעיל. יתכן שכיון שמדובר בעובר עבירה, ולא באדם שחושב שהצדק איתו - אין מקום לוויתורים.

לאור זאת ניתן להציע קריטריון על פיו ניתן יהיה לקבוע מתי ראוי למחול לנאשם או להגיע איתו לעסקת טיעון:

כאשר התקנות מענישות על התנהגות לא-מוסרית חמורה, דוגמת אונס, רצח או הריגה ברשלנות פושעת (כגון נהיגה תחת סמים) אין מקום לעסקת טיעון. במקרים אלה, עסקת טיעון עמו נותנת לגיטימציה למעשים חמורים, והופכת את העונש עליהם לריק מאמירה מוסרית.

לעומת זאת, כאשר התקנות מענישות את מי שעבר על החוק ללא עבירה מוסרית חמורה, כגון, מי שבנה ללא רישיון - יש מקום לעסקת טיעון. במקרים כאלה, העונש איננו נובע מחומרת המעשה אלא מהעבירה על החוק, וייתכן שהוא יוגדר כתביעה שאין בה עניין לציבור, ועל כן, עדיף לסיים אותה בלא משפט.

מלבד השיקולים הערכיים ישנם כמובן גם שיקולים נוספים להעדפה של עסקת טיעון. כך למשל, ניסיון למנוע פגיעה בעדים הוא שיקול לגיטימי, כיון שמחיר העונש לנבל הוא עונש נוסף לעדים.

שיקול נוסף לטובת עסקת טיעון עולה מדברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש קז, ו) שכתב שכאשר לא ניתן להגיע לבירור מלא של האמת, עדיף להסתפק בכל פתרון שיכריע את הדין, ובכלל זה בפשרה. יישום אמירה זו בתחום התקנות הוא בעייתי, בוודאי במקרים בהם מדובר על מעשה בלתי מוסרי באופן מובהק. אולם, מסתבר שניתן להסיק מהרא"ש שבמקרה של תשתית ראייתית רעועה, שעלולה להסתיים בזיכוי מחמת הספק, יש להעדיף פשרה בדמות עסקת טיעון שיש בה הכרעה ברורה, גם אם מינימאלית.

גם הטענה שיש להעדיף עסקת טיעון עקב העומס הכבד על בתי משפט היא טענה לגיטימית, אולם, צריך להיות ברור שלמדיניות כזו יש מחיר ערכי וחברתי כבד. ייתכן, שאף שבטווח הקצר מרוויחה המערכת טיפול ביותר תיקים, בטווח הארוך היא עצמה נותנת תמריץ לעבריינים, ובכך מביאה בעצמה להגדלת העומס.

כל הדברים האמורים אינם מתייחסים לתוכן של עסקת הטיעון שחייבת לכלול מימד של צדק, בדומה להלכה שאוסרת להציע לצדדים פשרה שיש בה הטיה לטובת אחד מהם (שולחן ערוך חו"מ יב, ב). הכוונה לכך שיהיה מתאם בין חומרת העבירה בה הודה החשוד לחומרת העונש, וכן, לחשש מהודאת שווא של החשוד, שהעדיף להודות במה שלא עשה כדי להימנע מדרך הייסורים של המשפט המלא.

הרב עדו רכניץ - עמית מחקר במכון הדיינות משפטי-ארץ ומנכ"ל ארגון גזית