שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זן נדיר
    נזירים טרוטי עיניים שמאיירים מזמורי תפילה, לסבית שיוצאת מהארון וזוג מובטל הם הגיבורים במסע אליו לוקחת אותנו אורה אייל במחוזות הספרים המאוירים למבוגרים

    כשאני כותבת על ספרים מאויירים למבוגרים אני לא מתכוונת לספרי אמנות או מדע, ולא לספרי בישול או ספרי פנאי אחרים. אני מתכוונת למה שנקרא לפעמים "פרוזה מאויירת" – פרוזה שמסופרת דרך איור וטקסט. למרבה הצער, 

    אין הרבה ספרים כאלה בעברית, וגם אלה שקיימים קשה למצוא אותם בחנויות ורובם כמעט לא מוכרים (עם או בלי דגש ב-כ'). אני מעדיפה להתחיל דווקא בנוסטלגיה.

     

    Très Riches Heures du Duc de Berry Les (מצרפתית: ספר השעות המפואר ביותר של הדוכס מבֶּרי)

    פעם זה היה אחרת, ואני מדברת על הזמנים היפים ההם, כשהיינו צעירים. אז, לפני שהמציאו את הדפוס, נכתב כל ספר, אוייר ועוטר בעט ובמכחול בידי נזירים טרוטי עיניים והפקתו, שלפעמים נמשכה שנים, הולידה מהדורה בת עותק אחד. כמובן שרק בני אצולה עשירים יכלו להרשות לעצמם להזמין ולרכוש ספר. בדרך כלל אלה היו ספרי תפילות, מזמורי תהילים ולוחות שנה. ככל שהיית עשיר יותר, יכולת להזמין ספר גדול ועבה יותר, עם איורים משוכללים יותר של ציירים חשובים יותר. את "ספר השעות המפואר ביותר" איירו האחים לימבורגיני וברתולומיי ואן-אייק בין השנים 1412-1416 והוא שמור ונצור במוזיאון קונדֶה, שָנטילי. ולהוציא אירועים מיוחדים, אין לקהל הרחב אפשרות לראותו.

     

    אני מכירה את הספר המדהים הזה דרך רפרודוקציות מודפסות שמופיעות כמעט בכל ספר שעוסק בכתבי יד מאויירים. האיורים והעיטורים המרהיבים, גם כשהם מודפסים, מרגשים ומעוררים קנאה באותו דוכס שהיה הבעלים של הספר המקורי. אני ממליצה על שלושה ספרים בעלי אותה הכותרת. האחד באנגלית בהוצאת Thames and Hudson , ובו כל האיורים ומבחר עמודי טקסט מעוטרים כולם בגודל אמיתי, כלומר –העתק כמעט שלם שנותן מושג מקיף על כתב היד.

     

    השני בצרפתית, בהוצאת Bibliotheque de l’Image מלווה בטקסט של ז'אן דופרונה ועוסק רק באיורים של חודשי השנה, המתארים סצינות מחיי האצילים או מחיי האיכרים. לצד האיורים השלמים מובאים פרטים מוגדלים מתוכם. והשלישי באנגלית בהוצאת Minerva, ובו פרטים וחלקים מוגדלים של איורים ושל קטעי טקסט מאויירים מתוך הספר כולו.

     

    "לא באנו להנות", אתגר קרת ורותו מודן, כתר, 1996

    במבט ראשון הוא נראה כמו עוד ספר קומיקס , אולי מפני שכל עמוד מחולק למרובעים. אבל המבטים הבאים מגלים שמדובר בקובץ של עשרים ושניים סיפורים קצרים, שרק בחלקם מופיעים "בלוני דיבור", והמופלא ביותר הוא שכל סיפור מאוייר בסגנון משלו, בצבעוניות משלו, ולפעמים גם מעוצב קצת אחרת.

     

    על הספר חתומים סופר ומאיירת, אך ללא הנוסחה הידועה "כתב... איירה..." – כאילו רוצים לומר שהספר נוצר בעבודת צוות, ולווא דווקא בדרך היותר מקובלת, שבה המאייר מקבל סיפורים מוגמרים ומתבקש לאיירם, לפעמים אפילו מבלי שיחליף מילה עם הסופר. אך הקול, כמעט בכל הסיפורים הוא קולו המובהק של קרת, קול אדיש, לא שיפוטי שמספר בשלווה סיפורים אבסורדים, סוראליסטים, לפעמים אכזריים עד זוב דם.

     

    "סיפור ורוד", אילנה זפרן, מפה, 2005

    את הספר קניתי כמתנה לחברה, אך כשפתחתי אותו, לא הצלחתי להניח אותו עד שקראתי ובעיקר התבוננתי בו מהדף הראשון ועד לאחרון, ואז החלטתי להשאיר אותו אצלי. זה ספר שחציו עיון וחציו אוטוביוגרפיה, ושני החצאים משולבים זה בזה, עד שהם מתמזגים. העיוני עוסק בתולדות הקהילה ההומו-לסבית, והאוטוביוגרפי מספר את תולדותיה של המחברת מיום לידתה דרך היציאה מהארון, חיים עם בת-זוג והשתתפות פעילה בחיי הקהילה ההומו-לסבית.

     

    כל זה מוגש בעיצוב מעניין עם מעברים מפתיעים ובאיורים שובי לב. זהו ספר מאוד ויזואלי, יש בו מעט טקסט והרבה איורים: רישומים מקסימים בצבעי מים, בגוונים חומים ואחר-כך בשלל צבעים, צילומים, מונטאז'ים, צלליות, עיבודי מחשב, תרשימים – בקיצור, כל טוב. הטקסט הקצר מרתק ומצחיק, ומובא בגוף ראשון מפי הגיבורה-המחברת, אך לא רק - לאורך כל הספר מיללת ומעירה הערות החתולה ספגטי. לספר, בנוסף לרשימת מקורות ומפתח אלפביתי, נספחים מילון מונחים, אירועים חשובים בהיסטוריה ההומו-לסבית הישראלית והעולמית, ומידע שימושי, כולם קריאים, בהירים וכמובן, מאויירים.

     

    "פרספוליס", מרג'אן סטראפי, אחוזת בית, 2005

    גם זו אוטוביוגרפיה, אך הפעם מדובר ב"סיפורה של ילדות" (וזו גם כותרת המשנה של הספר) בצל המהפכה האיראנית. הסיפור, המובא דרך עיניה של ילדה, מתאר את חייה של המחברת מגיל עשר – כשנה לאחר פרוץ המהפכה, ועד שעזבה את איראן ונסעה לצרפת ארבע שנים מאוחר יותר. יש בו עצב, תמימות, הומור ואופטימיות.

     

    מהבחינה הויזואלית בחרה המחברת להגביל את עצמה לאיורים פשוטים ונאיבים, עם קווי מתאר ברורים, בשחור ולבן בלבד - בחירה מתאימה כל כך לנקודת המבט הילדותית שמתבוננת בעולם במושגי בני אור בבני חושך. אך למרות ההגבלה הזו והחלוקה הכמעט אחידה של העמודים לשלוש שורות שבכל אחת שניים או שלושה מלבנים, הספר לא מפסיק להפתיע ולרתק ויש בו גיוון ויזואלי עצום שנובע מהיחסים השונים בין שטחים לבנים לשחורים.

     

    "ההורים של לב אפור", עדי קפלן ושחר כרמל, הוצאה עצמית

    אל הספר הזה הגעתי במקרה. ציור צבעוני מקסים בעכבר העיר, לפני כמה שנים, משך את תשומת לבי. נכתב עליו שהוא לקוח מספר שאפשר לקנות דרך האינטרנט. הסקרנות הזניקה אותי לאתר, שלחתי 60 ש"ח כנדרש, וכעבור שבוע הגיעה מעטפה חומה.

     

    הספר שנשלף ממנה הוא ספר שונה, אחר. את הכריכה כולה - חזית וגב, מכסה ציור של רחוב עירוני בגווני אדום עזים שנראה כאילו נחתך מתוך ציור גדול, וזה הכול. ללא כותרת או כל כיתוב אחר.

    פנים הספר מרהיב גם הוא. כל כפולת עמודים מכוסה מקצה עד קצה בציור שנראה ענקי עוד יותר בשל אופן החיתוך שיוצר תחושה של פרט מתוך ציור גדול יותר.

     

    הטקסט המינימליסטי – שמעביר את סיפורם של זוג שפוטר מעבודתו והפך לחסרי בית וכייסים - כתוב באותיות קטנות בתוך מלבן לבן. הוא כתוב, כפי שמקובל היום, בשפה רזה, עיניינית, כמעט טכנית שמשדרת אדישות וקרירות, אפילו זלזול (הוא מתובל פה ושם בשגיאות ולא נראה שעבר עריכה) ובפני עצמו אין לו ערך רב, אך כליווי לציורים, הוא מהווה ניגוד שמדגיש את הצבעים החמים ואת הרגשות שמובעים בַּפָּנים, בתנוחות הגוף ובקומפוזיצייה. בסוף הספר מבטיחים לנו "בקרוב" שני ספרים נוספים בסדרה. מאז עברו לפחות שנתיים. אני מחכה.

     

    ואי אפשר לדבר על ספרים מאויירים למבוגרים מבלי להזכיר את יצירותיו המקוריות, החכמות, המצחיקות עד דמעות, המטורפות והנועזות של דודו גבע. הוא הלך עד הקצה, הוא עבר את הקצה, הוא הגזים בפראות, ונתן את האות לבאים אחריו ולהולכים לצדו, כמו נביא בראש המחנה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יציאה מהארון באיורים
    ספר איראני בשחור ולבן
    נזירים מציירים, מתוך "ספר השעות המפואר ביותר של הדוכס מברי"
    אתגר קרת ורותו מודן לא באו להנות
    7 לילות
    מומלצים