שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ארץ הצבר

    רק במזרח התיכון בזמן שמפציצים בעזה ובשדרות, בתל אביב מציגים תערוכת יחיד של האמן הפלסטיני המנוח עסאם אבו שקרה ומקווים שזה יביא לשקט. הקקטוס מעולם לא היה פוליטי יותר

    בשעה שהדי הקאסמים מרעישים את שדרות ודרום הארץ ובגדה המערבית הפכו הפגנות תמיכה פלסטיניות לעימותים אלימים עם כוחות הצבא שבשטח, על קירות גלריית גולקונדה תולים תערוכה חדשה שמוקדשת כולה ליצירותיו של האמן הפלסטיני המנוח עסאם אבו שקרה.

     

    עשר עבודות ייתלו בחלל הגלריה התל אביבית שלראשונה תפתח צוהר ליצירתו של אחד האמנים הפלסטינים המובילים שפעלו כאן. העבודות משקפות כל אחת בדרכה, מורשת אמנותית שהכתה שורש וזכתה להכרה בישראל ומחוצה לה. אך עבור האמן זה היה מאוחר מדי.

     

    בשנים המעטות שנותרו לו מאז התגלתה בגופו מחלת הסרטן ועד למותו ב-1990, צייר אבו שקרה בצבעים מרהיבים את העקור בארצו. המוטיב החוזר והדומיננטי בעבודותיו  - שחלק קטן מהן יוצג בתערוכה שאצר רונלד פוּרר - הוא צמח הצבר שנקרע משורש והונח בדליי פח חלודים ובסביבה עגומה רחוקה מנופי מכורתו. 


    הצבר. עקור משורש בנוף לא לו (ציורים: עסאם אבו שקרה)

     

    "הצבר הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפלסטינית שאנחנו 'השאלנו' מהם, ממש כשם ש'השאלנו' את עצי הזית", אומר פורר, "זה סמל וחלק יומיומי מהחיים הפלסטיניים שמשמש להם, בין היתר, כדי לסמן גבולות של חלקות אדמה. יש לצבר תכונות ייחודיות לו. הוא עקשן ושורד וגם אם מנסים לחתוך או לשרש אותו, הוא יחזור לצמוח מחדש, ימשיך ויתרבה.

     

    "אבו שקרה החזיר את הצבר שנוכס על ידי הישראלים בחזרה לעם הפלסטיני. הוא מראה את הצבר עקור משורש במקומות שאינם טבעיים לו, אבל מצד שני אפשר לראות אותו גם גאה כמו בציור 'משוכת הצבר' שבו הוא פורח בכל תפארתו".

     

    אסור לעצור את השיח

    פורר אוהב את המינוריות במחאה של אבו שקרה שחודרת עמוק. "המסרים הפוליטיים לא עוברים בבוטות אלא באלגנטיות כמו מים שקטים שחודרים עמוק ונכנסים לנשמה", הוא אומר. את עבודותיו של אבו שקרה רכש פורר כבר לפני שנים רבות. המציאות העכשווית ותחושת אבדן התקווה היתה מבחינתו זרז לפתיחת התערוכה. "דווקא כעת בזמן הכי מורכב, הכי קשה, חייבים להשאיר את ערוץ ההידברות פתוח, אסור לעצור את השיח וחייבים להאמין שבסופו של דבר משהו מזה יחלחל", הוא אומר.

     

    "אנחנו כל הזמן עסוקים בלחשוב מה אנחנו מרגישים, מה קורה לנו ובורחים מהתמודדות עם זה שלסכסוך הזה יש גם צד אחר, שגם לו יש רגשות וגם הוא מתבונן במציאות בדרכו. זו הסיבה שהחלטתי שהגיע הזמן לאפשר התבוננות מנקודת המבט של הצד השני. במצב הנורא הזה, חשיפה ליצירות של האמן הפלסטיני הכי חשוב, יכולה רק לעזור".


    הצבר בשיא תפארתו. מסר אלגנטי שחודר עמוק

     

    פורר מתלבט בשאלה האם יש בכוחה של אמנות, גדולה ככל שתהא, להביא לשינוי. "אם המצב היה רגוע, תערוכה שכזו לא היתה משנה דבר אבל כשהתחושה היא שאין תקווה, שהכל גמור, זו דרך לדבר", הוא אומר, "מוכרחים להמשיך לדבר, להמשיך ולנסות להבין את הצד השני.

     

    "אני חושב שלא תהיה ברירה ואולי אחרי שנעשה שם קצת ניקיון, בעזה, נצטרך לשבת ולדבר גם עם החמאס. מה שרציתי הוא להעביר את המסר הזה, להראות מה הם חושבים ואיך הם מרגישים כלפי אותו חבל ארץ שאנחנו חולקים. רציתי להגיד שאם לא ננסה לגמור את העימות הזה, לא יהיה לאף אחד מהצדדים רגע של שקט".

     

    סוג של הצטדקות

    פריד אבו שקרה, בן דודו של עסאם ואמן בעל שם בפני עצמו, שמח על המחווה אבל מוטרד מהמסר. "בסוף השבוע נהרגו 65 בני אדם, שמחציתם ילדים ונשים. איך אמנות יכולה לעמוד מול זה?", הוא שואל-אומר, "הציור של עסאם מאוד מתון, מאוד מנומס, מאוד אינטליגנטי, אקטואלי ופילוסופי. זו לא אמנות בוטה או מתגרה. להביא ציורים של ערבי שמצייר קקטוס מול קטסטרופות שמתנהלות לידינו, נראה לי מאוד שטחי. אני משוכנע שיש מאחורי זה כוונות טובות, אבל זה סוג של הצטדקות".

     

    "בכדי להזיז משהו, נדרשת אמנות צועקת, מתריסה. עסאם לא היה אמן פוליטי, הוא היה יוצר גדול וכישרוני שהתעסק בנושאים חברתיים. הוא צייר מודרנה בלי לשכוח מאיפה הוא בא. הוא זינק מתוך המורשת אל המודרנה. רוני פורר מעלה הצעה שהיא יפת נפש לא יותר ולא פחות, כי לצערי הרב שום תערוכה לא יכולה לעמוד מול הזוועות של עזה. מול זה אין לאמנות כוח".


    בדליי פח על מרפסת בתל אביב. נטול שורש ובתוך זרות

     

    ובכל זאת, לאורך כל ההיסטוריה אמנות היוותה אופוזיציה, יצאה נגד מציאות, התריסה.

     

    "את מדברת על מחאה, אני מדבר על שינוי. את זה האמנות לא יכולה לעשות. את יודעת מה המחאה הכי טובה בעיני? לקחת את עבודות האמנות הגדולות ולשרוף אותן בכיכר רבין, כי האמת היא שאין לנו כוח מול המציאות. אמנות לא יכולה להציל ילד שתקוע בתוך גדר תיל או אנשים שכלואים מתחת לתקרות הרוסות.

     

    "האמנות נשארת בגדר פילוסופיה, היא טקסט ויזואלי שלא כולם יכולים לקרוא אותו. יש עבודות חזקות, בוטות ואגרסיביות אבל גם להן אין כוח לעצור תהליך מלחמתי. אני בטוח שגם אם אולמרט יבקר בתערוכה, זה לא יעצור את התהליכים שלו ברצועה".

     

    למרות זאת, אומר אבו שקרה, שעצם קיום התערוכה חשוב ומשמעותי בעיניו. "אני בעד להציג את עבודותיו של עסאם בכל זמן נתון כי הוא פשוט אמן גדול. הוא אמן עם היסטוריה, מחשבה, קונספט ונחישות. היה לו טמפרמנט שהפעיל אותו, היה לו אומץ אדיר", הוא אומר ומדגיש, "תערוכה שכזו חשוב שתוצג בזמן שלום כמו בזמן מלחמה כי היא קודם כל ומעל לכל מציגה אמנות טובה".

     

    זכה ליחס רק אחרי מותו

    עסאם אבו שקרה הגיע למדרשת קלישר בעקבות בן דודו, ואליד אבו

    שקרה שסיים את לימודי האמנות במכון אבני בתל אביב והדביק בחיידק גם את אֵחַיו, סעיד ופריד. השניים הגשימו מאוחר יותר חלום כשהקימו בעיר הולדתם, אום אל פחם, את הגלריה הראשונה לאמנות שפועלת בחברה הערבית בישראל. "עסאם אמור היה להיות אחד המרכיבים הבולטים של הגלריה, אבל לא הספיק", אומר פריד אבו שקרה ומקווה שבמוזיאון לאמנות פלסטינית שעתיד להיבנות בעיר יוקם אגף שיוקדש לעבודותיו ויציג בין היתר גם עבודות שנמכרו לאספנים פרטיים ולסוחרי אמנות.

     

    מה הפך את עסאם אבו שקרה למתווה דרך? "היכולת שלו לקחת סמל שמדבר על אדמה, על מקום ועל נוף ולתרגם אותו לשפה בינלאומית שנקראת על ידי המונים. הוא הפך את הנושא לקריא וזה כשרון שנולד אחת לשלושה דורות", הוא עונה.

     

    הוא גם היה אחד האמנים הפלסטינים הראשונים שהציגו במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. אפשר להתייחס לזה כאל נקודת מפנה?

     

    "לא עצם כך שעבודותיו הוצגו בממסד אמנותי כזה או אחר מסמן נקודת מפנה. אני חושב שמה שהפך אותו לנקודת ציון בתולדות האמנות זה הכישרון לתרגם רעיון לאמנות איכותית. ההתייחסות לאמן הערבי בזמנו, כמו היום, היא לא מי יודע מה. זה לא השתנה. מעט מאוד אמנים ערבים זוכים להציג במוזיאונים בישראל. את מקבלי ההחלטות מעסיקים דברים אחרים שהם מבקשים לקדם. גם במקרה של עסאם רק אחרי מותו הוא זכה ליחס ראוי לאמן שכמותו".


    "שום תערוכה לא יכולה לעמוד מול הזוועות של עזה" 

     

    אתה מכוון לכך שעבודותיו זכו לחשיפה משמעותית רק לאחר מותו.

     

    "הציגו אותו פה ושם לפני שהוא מת אבל זה חסר פרופורציות כשמדובר בכישרון שכזה. הוא חשב לעבור לחו"ל כי הוא ידע שהמקום הזה לא יקדם אותו. רק אחרי שחלה הוא התחיל לקבל הצעות וכן, זו עובדה, הציגו עבודות שלו בתערוכת יחיד רק אחרי מותו. זה עצוב, אבל זה כך, נזכרו בו רק כשכבר היה מאוחר מדי. הוא לא זכה לראות מזה כלום".

     

    פורר דיבר על דימוי הצבר ביצירותיו של עסאם במובן של ניכוס מחודש של סמל שהושאל. כך גם הוא התייחס לזה?

     

    "הוא אמר שכמו שיח הצבר גם הוא נשתל פה. הוא אמר דורות על דורות אני כאן והנה בא היהודי החדש וקורא לעצמו צבר ובכך מכריח אותי להכריז על עצמי כעל צבר. זו הסיבה שהוא נייד את עצמו, שתל את עצמו בעציץ, עבר מהכפר לתל אביב ועדיין נשאר אותו הצבר. גם כשהוא מונח על חלון שמעברו נשקף נוף תל אביב, זה אותו הקקטוס שנלקח מהגינה של אבא שלו שלקח אותו מהגינה של סבא שלו. הוא בעל הבית האמיתי".

     

    צמח עקשן הוא הצבר.

     

    "עקשן. מתוק. דוקר. מתרבה ומתפתח במהירות. הצבר, התפתח

    אצל עסאם גם בעקבות המחלה שהתפתחה במהירות בלתי רגילה בגוף. הוא חיבר את הדימוי גם אל המחלה".

     

    והוא עשה את זה בעדינות בלי לחפש אשמים, בלי להכניס את המתבונן למגננה.

     

    "הציור שלו לא היה בוטה. הוא לא אמר: אני לא רוצה בך, תעוף! כל מה שהוא אמר זה שהוא שייך לתרבות מסוימת, שאין לו בעיה עם קיומו של האחר, אבל שהוא היה פה לפניו. הוא חי את התרבות הישראלית, ספג הרבה ממנה, נאהב על ידה ואהב אותה ואני לא מדבר על הרמה הממסדית אלא ברמה האנושית. נקלטנו מאוד יפה, אהבנו את התרבות המערבית אבל לא עד כדי כך שנשכח את השורש, את העבר, את המקום שממנו באנו ואת הפקעת האדמה שעדיין מעוטרת בשיחי קקטוס".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עסאם אבו שקרה. בשנה האחרונה לחייו
    צילום רפרודוקציה: רפאל מגנה
    לאתר ההטבות
    מומלצים