שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספר: יונתן בשיא על החמלה
    יונתן בשיא, מצאצאי יהדות איטליה, ערך מחדש את ספרו של הרב שמואל דוד לוצאטו - "יסודי התורה". פרט למפגש המרנין עם הטקסט היהודי החם, בספר גם אחרית דבר - בה תוהה בשיא האם הקמת המדינה לא הקהתה את רגש החמלה שלנו

    יונתן בשיא מוכר לרובנו כראש מנהלת ההתנתקות לשעבר ואחת הדמויות היותר שנויות במחלוקת בקרב הציבור הדתי-לאומי, אבל בספר "על החמלה וההשגחה" - אנו זוכים להכיר צד אחר לגמרי של אישיותו הציבורית. כנצר ליהדות איטליה המפוארת, בשיא מביא לדפוס מחודש את טקסט ההגות המרכזי של אחד ממוביליה הרוחניים, הרב שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) - הספר "יסודי התורה".

     

    שד"ל פעל בצפון איטליה במחצית הראשונה של המאה ה-19 (תקופת האמנציפציה) ושימש כמורה, חוקר ומתרגם בכל תחומי היהדות. בין השאר הוציא לאור את שירי יהודה הלוי עם פירוש והערות. הנגיעה הפואטית הזו משתקפת גם בטקסט היפהפה והכובש של "יסודי התורה", שאיכויותיו האסתטיות עולות לא פעם על אלו ההגותיות.

     

    לפי ההקדמה מאת עמוס לוצאטו, נכד נכדו של שד"ל ונשיא איגוד קהילות איטליה, מצטיירת דמות הוגה שהתנגד לגישה האופנתית בתקופתו - הפיכת המדע לדת חדשה. אצל שד"ל אין קונפליקט אמיתי בין המדע לדת, שעוסקת במשהו אחר לגמרי. אלו הן שתי צורות חשיבה שונות, שכלל אינן נמצאות על אותו מישור תודעתי – גישה מפתיעה במודרניות ובתעוזה שלה, ולמעשה, פחות או יותר המבנה הלוגי שתקבלו ממדען חובש כיפה טיפוסי במכון ויצמן או בטכניון בתחילת המאה ה-21.

     

    ההתלהבות הראשונית הזו מדמותו של שד"ל מתפוגגת קמעה בקריאת הביוגרפיה שלו והפרשנות להגותו, שכתב אפרים חמיאל מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. שד"ל שם במרכז את הצד המוסרי של היהדות – יחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו – והיה מתנגד נחרץ לפילוסופיה רציונליסטית ספקולטיבית ולרפורמה, וניהל פולמוסים עם מצדדי הרמב"ם ושפינוזה. אלה מתוארים בטקסט של חמיאל רק בקווים כלליים, ובקריאה חילונית אין ספק שזו החמצה. היינו שמחים להתעמק, למשל, בהבדלי הגישה שבין שד"ל לאבי הרציונליזם היהודי בתקופתו, הרב משה מנדלסון. כך לא רק שיכולנו לקבל את תורת שד"ל לכשעצמה, אלא גם למקם אותה כהלכה מול עמדות אחרות.

     

    כששד"ל נשאר לבד

    חיסרון נוסף של "על החמלה וההשגחה" נמצא בהתייחסות לפן האישי והנפשי של שד"ל. אנחנו לומדים שהוא סבל לא מעט אסונות ואובדן בחייו הפרטיים, וגם שחש מאוד מבודד בגישתו. "אני נותרתי נביא לה' לבדי", כתב והיה משוכנע שאחרי מותו יווכחו כל ישראל שהוא היה היחיד שצודק. "זו הזדהות עם אליהו הנביא", קובע חמיאל.

     

    יכול היה להיות מעניין לגלות, או לפחות לשער, מה התרחש שם, במוחו האולי קצת קודח של שד"ל. דיון פסיכולוגי מעמיק ואמיתי לא היה גורע מעוצמת דמותו, אלא להיפך - מחזק ומרחיב את היכרותנו איתה, לא מהבחינה הרכילותית, כי אם מהצד

    החשיבתי המורכב.

     

    באחרית הדבר נדרש יונתן בשיא לשד"ל ותורת המוסר שלו מתוך השאלה האם הקמת המדינה לא הקהתה את רגש החמלה שבליבנו. מבוהל מעיתוני מתנחלים הקוראים לצאת בששון למלחמות נקמה בגויים, בשיא נותר נועז ונחרץ כמו בימי ההתנתקות, כשהוא יוצא בגלוי נגד חלקים נרחבים בציבור שאליו הוא משתייך. לא חושש להיות שנוא ואפילו מוחרם. גם אם לא מסכימים עם בשיא, אפשר להודות לו על המפגש המרנין עם הטקסט היהודי מחמם הלב, הנוגע והאופטימי כל-כך של שד"ל.

     

    "על החמלה וההשגחה", שמואל דוד לוצאטו. ידיעות ספרים, 175 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלכס קולומויסקי
    בשיא. לא מפחד
    צילום: אלכס קולומויסקי
    עטיפת ספר
    על החמלה וההשגחה
    עטיפת ספר
    מומלצים