"אני רוצה להגיע שפויה לפורים!"

פורים - החג השמח ביותר בשנה, בפתח. אז למה אני רחוקה מלהרגיש שמחה מושלמת? מול שלל התחפושות ובליל הקולות שעולים בעקבותיהם, השאלה הופכת למיותרת.

הילדים ממשיכים לחפור בעונג, לנבור בשקי התחפושות שאגרנו עם השנים, ואני ממשיכה להביט בערימה ההולכת וגובהת של התחפושות שקבלו מצידם את התשובה "לא!" באלף רבתי. הם עומדים ופוסלים את מיטב התחפושות, מסיטים הצידה שמלות, גלימות וכובעים, ואני יודעת שזה לא קורה רק בבית שלי, אלא בבתי ישראל רבים.

פרפר? מכשפה? מוכרת פרחים?

בתקופת ילדותי, כל פיסת בד צבעונית, מסכה עשויה גזיר נייר, הציתה את הדמיון שלנו. לא היינו בררניים שכאלה. האמנם? ואולי במשך השנים המוח שלנו הפך למסננת זכרונות?

אנחנו זוכרים רק מה שנוח לנו. אולי גם אני כמותם עמדתי ונאמתי במרכז הסלון נאום חוצב להבות על תחפושות, או על תכולת ממתקי משלוחי המנות אותם צריך לרכוש?

"אני לא רוצה להיות כמו כולן!" נשמעת קריאתה של אביבה מתוך הערימות. "כל הבנות בגן שלי שמתחפשות לכלה, עושות את זה בגלל שהן רוצות "תשומי". מסבירה לי בתי ברצינות תהומית. "אני רוצה משהו אחר!"

הצעתי לה רשימה של דברים "אחרים": פרפר? מוכרת פרחים? מכשפה? אולי דווקא את רוצה להתחפש לנסיכה? להולנדית? לסינית? ליפנית? לפרח? לתות? למלכת הכוכבים או למלכת הלבבות? דבר לא דיבר אל ליבה.

במשך שש שעות רצופות הילדים דיברו, התייעצו, צחקו, התווכחו, כמעט בכו מתיסכול.

שחמט? שוטר? חייל ממשמר המלכה?

"אז מה את אומרת, אמא? להתחפש ל"שחמט" זה רעיון? מה עדיף? לוח שחמט שחור וכסף או שחור ולבן? רגע, אבל מאיפה אשיג בגד עם ריבועים?"

"אוף... למה אני מתחפשת? כל החברות שלי כבר יודעות למה הן מתחפשות..."

"השנה פורים חל ביום שישי. זהו יום קצר ולכן אני מציעה שנסתפק בשלל התחפושות שיש לנו בבית", העליתי טיעון חיוור שהחוויר עוד יותר מול מבטם של הילדים.

תיבת המייל במחשב מהבהבת. הודעה מהמערכת. אני נזכרת בכתבה שלי להשבוע על ילדי שדרות ונאנחת. "אתם יודעים מה זו בעיה אמיתית? לא התלבטות בין תחפושת שוטר לבין חייל ממשמר המלכה. ילדים רבים בדרום לא מעסיקים את מוחם כעת בתחפושות, אלא בחרדות ובמחשבות על הישרדות!"

דווקא הטיעון הזה עזר, ולרגע השתרר שקט. אנחנו מדברים הרבה על מה שקורה שם. דודו אפילו שאל אותי אם זה לעניין להכין להם ציורים שיעלו להם את המוראל, ואולי כדאי לשלוח להם ממתקים...

הראש כאב לי. הרקות הלמו. בשבועיים האחרונים אני עובדת מסביב לשעון סביב פרויקט שנטלתי על עצמי.

אמא התחפשה לאמא

בא לי לצעוק עכשיו: "די, תחליטו כבר כל אחד מכם על תחפושת מתוך המלאי וחסל! אני רוצה להגיע שפויה לפורים!"

כעסתי על עצמי שאני נגררת לתסכולים, אבל עם יד על הלב, איזו אמא לא חשה ברגעים האלה שלופתים אותה כצבת, שאנחנו רק נשים בתחפושת? שאנחנו כולאות את הדחפים לצעוק ולהתקומם?

"אמא, למה את התחפשת כשהיית ילדה?" שירה שעדיין תרה אחר התחפושת המקורית ניסתה לדלות פרטים מעברי.

"אה, למה התחפשתי? התחפשתי לאמא!"

"אמא, את התחפשת לאמא?" שירה החלה לצחוק, ובתוך דקות כל הילדים נדבקו בצחוקה, תפסו את הבטן וצחקו וצחקו.

"זה היה בטח בשנה אחת. לאיזו תחפושת נוספת התחפשת במהלך השנים?" דודו החמוד חייב היה לשאול.

"אה... תמיד התחפשתי לאמא!" השבתי, ופתאום קלטתי שכן, זה נכון. מדי שנה מאז שאני זוכרת את עצמי, הודעתי לאמא שלי שאני מתחפשת לאמא. במבט לאחור היא בטח היתה המאושרת בין חברותיה שרצו מיואשות מחנות לחנות, וחיפשו בכל שנה תחפושת חדשה.

אני "הסתפקתי במועט". קשרתי מטפחת לראשי, לבשתי את הז'קט של אמי, כרכתי צעיף תואם, נעלתי נעלי עקב, התאפרתי בקלילות וביד כמובן החזקתי בסלקל עם בובה ואף חגרתי מנשא "קנגורו" עם בובה נוספת בתוכה. כך הייתי אמא, ונהניתי מכל רגע.

אמא? אחות? רופא?

רגע, התיישבתי על מקומי. בזאת אני בטוחה - נהניתי מכל רגע. כבר אז חשתי בנשמה הילדותית שלי שאמהוּת והנאה קשורים זו בזו.

אז למה אני מסתובבת עכשיו מדוכדכת? אם לרגע נשלוף את מסכת הצביעות ממקומה, נגלה את האמת. כולנו שואבות את החיוּת והאנרגיה מרגעי ההנאה של האמהוּת, וגם אם הם מסתתרים מתחת לאבק החיים הכולל לחץ בעבודה, חוסר שינה, אוברדרפט בבנק, טיפול אצל רופא השיניים והאורתודנט, קשיי קריאה וקשיי חברה, ובלגן תמידי בבית - חייבים לומר בגלוי את האמת: כן, הצרחן שבועט, המתבגר שאנו דואגות בעטיו, הקטנה העקשנית, הם בעצם הדלק לגלגלי החיים של המבוגרים.

"רותי, בואי הנה", הרמתי את רותי על הידיים, "אני הולכת להרדים אותה בחדר. בינתיים תאספו את התחפושות", ביקשתי מהילדים.

עיניה של התינוקת החלו להיעצם, מבלי משים גם עיני שלי. כנראה שנרדמתי לחצי שעה. "אמא?" שמעתי בליל של קולות, או אולי אני שומעת את הקולות האלה בראשי באופן אוטומטי? אבל לא, הם עמדו שם בפתח החדר. אביבה התחפשה לאמא, ושירה ויעל היו לבושות במדי אחות ורופא.

"באנו לטפל בך!" הם החזיקו ביד צלחת עם כריך כמו שרק ילדים אוהבים יודעים להכין, גבינה שנוטפת מהצדדים, מלפפון על קליפתו וכוס פטל.

אני עוצרת כאן את השתלשלות הערב, כי קשה לתרגם למילים את הרגעים היפים הללו, אלה שנותנים לך דלק. רגעים שכאלה, המסבירים למה תמיד התחפשתי לאמא.

הילדות לפחות כבר החליטו למה הן מתחפשות...

• מלי גרין, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.