החיים על פי אסי

אפשר לאהוב את אסי דיין, אפשר גם לשנוא אותו - אבל יש דברים שלא ניתן לקחת ממנו. קל מדי למעוד למלכודת הקלישאות, לראותו כטיפוס בוהמי עם עבר מוצהר של סמים ודיבור מנומנם - דמות משעשעת, במקרה הטוב, או אולי מסוכנת ומשחיתה, במקרה הרע - אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שמאחורי הדמות הכמעט קריקטורית של דיין, מסתתר אחד האישים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

לאורך הקריירה המפוארת שלו, הספיק אסי דיין לספק לקהל הישראלי סרטי בורקס מוצלחים ("שלאגר", "יופי של צרות") לצד יצירות הגותיות ומתוחכמות יותר ("החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה"), וזאת מבלי להזכיר בכלל את "גבעת חלפון אינה עונה" הקאלטי ואת תפקידיו הרבים מספור בקולנוע ובטלוויזיה (מ"הוא הלך בשדות" ועד "בטיפול").

"שמיכה חשמלית ושמה משה" מביא את סיפורן של דמויות השוליים התל אביביות, הרחק מהבוהמה של "אגפא" (למרות ההצטלבות המשעשעת בין השניים). זונות, קוקסינלים ונרקומנים, כולם מעבירים את ימיהם על קו התפר שבין חיים ומוות, בין חלומות אובדניים למציאות עגומה עוד יותר, משחררים אמירות פילוסופיות-קיומיות במסווה לשוני של בורקס. בעולם האלטרנטיבי שלהם, גם ברוך שפינוזה יכול להיות "דימיקולו של סופר".

בעוד ש"אגפא" היה סיפורי יותר ובעל התפתחות עלילתית מסודרת, באופן יחסי, הרי ש"שמיכה חשמלית" היה דווקא המבדר יותר בין השניים, וזאת למרות הקפיצות התדירות שבו בין המציאותי לסוריאליסטי וההזוי. בכל מקרה, שני הסרטים כאחד מהווים תופעות נדירות ומעניינות, בסגנונן ובלשונן, בנוף הקולנוע הישראלי.  

אל "שמיכה חשמלית ושמה משה" מצורף "חיים. נקודה.", סרטה התיעודי של ורד טנדלר דיין, בו היא מלווה את אסי דיין ומספקת גם כמה הגיגים שלו על הקולנוע, אך במקביל עוסקת גם בחייו האישיים ובדמותו הפרטית, כשהיא מנותקת משלל הדימויים שמקושרים אליו תדירות.

בשורה התחתונה: הגיע הזמן באמת ששתי יצירות הקאלט הללו יזכו לכבוד הראוי להן.

"החיים על פי אגפא", כ-99 דק', NMC יונייטד

"שמיכה חשמלית ושמה משה", כ-96 דק', NMC יונייטד

חופשת בלהות

ומאסי דיין הקולנוען, לאסי דיין השחקן: לא מעט מבכירי המבקרים בארץ, ביניהם גם דובדבני שלנו, הכתירו את "חופשת קיץ" של דוד וולך כאחד הסרטים המקומיים הטובים ביותר של השנים האחרונות. בטקס פרסי "אופיר", סרטו של וולך נותר דווקא מיותם

 מפרסים, ולא קשה להבין מדוע: אמנם הסרט כולל כמה סצנות מדהימות מבחינת צילום ומשחק, וכמה רגעים מרגשים של פרפרזות תנ"כיות, אולם בכל הקשור לעלילה עצמה – מדובר בסיפור שבנסיבות רגילות, ותחת ידיו של במאי קצת פחות אומנותי, היה הופך לסרט קצר בלבד.

הסרט מלווה משפחה חרדית מצומצמת, שנוסעת לחופשה קיצית קצרה בים המלח, שחופשה שהופכת לטרגדיה ומובילה לזעזועים בתפיסת העולם רוויית הדת של הדמויות העיקריות. 

יתכן שחלק מההתלהבות נובעת מהעיסוק הייחודי של הסרט, שמלווה משפחה חרדית מצומצמת שנוסעת לחופשה קיצית קצרה בים המלח - חופשה שהופכת לטרגדיה ומובילה לזעזועים בתפיסת העולם רוויית הדת של הדמויות העיקריות. עיקרו של הסיפור הוא בין השורות המועטות (70 דק' לא כולל כתוביות הסיום, רובן נטולות דיבורים), ומצוי באופן שבו וולך מציג ומבקר את החברה החרדית וערכיה. גם סיפורו האישי של וולך, בן למשפחה חרדית ותלמיד ישיבה לשעבר, שעזב את הדת בגיל 25, הציע פרספקטיבה נדירה בנוף הקולנוע הישראלי.

תוספות מיוחדות: ראיון מיוחד שערך המפיק, אייל שיראי, עם הבמאי והתסריטאי, דוד וולך. למרות שמרבית האמירות של הסרט על החברה ממנה הגיע וולך די ברורות בסרט עצמו, הראיון עדיין תורם משהו להבנתן של כמה מהסצנות הסימבוליות שבו. מה גם שראיון עם אדם שהפנה עורף לעולם ולחברה בהם גדל, ופנה לחיים הפוכים בתכלית, מעניין בלי קשר לאיכויותיו כקולנוען.

בשורה התחתונה: בסופו של דבר, כנראה שמעטים הצופים שיפיקו הנאה מרובה מהסרט, שלרגעים כלל לא ברור אם מדובר בסרט קצר שנמתח על פני למעלה משעה, או סרט ארוך שנגדע באיבו. אבל עבור חובבי קישלובסקי, ואנשים שלאו דווקא מחפשים סרט שנשען על תסריט עשיר ומהודק, אכן מדובר בתוצרת מקומית נדירה למדי.

"חופשת קיץ", כ-75 דק', הד ארצי