שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהילד מוריד את הכיפה
    ומה יקרה אם הילד יחליט לחזור בתשובה/ להוריד את הכיפה/ להפוך ימני/ שמאלני/ הומו/ סטרייט או כל מה שאנחנו לא? מפגש עם חבר ותיק טילטל את אפרת שפירא-רוזנברג

    השבוע פגשתי חבר ותיק, שלא ראיתי מזה שנים רבות. מהיכרותי עמו ועם משפחתו זכרתי שהמדובר במשפחה דתית "קלאסית" (עד כמה שיש דבר כזה) אשר על פי מיטב המסורת הקפידה להעניק לילדיה (הרבים, יש לומר) חינוך דתי, ציוני וערכי איתן וטוב. כאמור, מאחר שלא נפגשנו זה זמן רב, ביקשתי להתעדכן בקורות אותו ואת משפחתו מאז ועד היום. אז ככה (בשינוי פרטים מסוימים כדי לא להסגיר זהויות): הוא כבר לא חי בארץ מזה זמן רב, ואחותו הגדולה גרה ממש בבניין לידו. שני אחים נוספים הורידו את הכיפה, אחת הפכה לפעילת שמאל "שרופה”, ועוד אחד חשף נטייה מינית לבני מינו. השאר, פלוס מינוס, המשיכו בתלם.

     

    התגובה הראשונה שלי היתה צחוק פרוע - "אתה רציני? אם היית מתסרט את זה מראש זה לא היה יוצא יותר טוב! ממש פסגת הפלורליזם וקבלת האחר”. אבל נראה שדרכתי לו על יבלת. “אני לא בטוח שההורים שלי ממש רואים את זה ככה", הוא ענה, "לדעתי הם חיים בתחושת כישלון מסוימת”. מבחינתם, כך הסביר, כמי שמייצגים בכל רמ"ח איבריהם את המערכת הערכית הבסיסית של הציונות הדתית, הרי שילדים שירדו מהארץ או שהורידו את הכיפה הם סוג של כישלון חינוכי, פעילת השמאל זה אולי קצת יותר מורכב, ועניין הנטייה המינית הוא נושא סבוך וכאוב מסוג שונה לגמרי. "זה לא שהם אומרים את זה במפורש, ובינות ליחסים החמים ולמפגשים המשפחתיים, כל אחד מאיתנו יודע שיש לו מקום של כבוד בביתם ובליבם “no matter what” (גר בחו"ל, או לא?) אבל עדיין, נראה לי שבלילה כשהם הולכים לישון, בסתר ליבם, הם מרגישים כישלון”.

     

    אני מודה שהמפגש והשיחה שלנו נותרו עמי עוד זמן רב, שכן דבריו נפלו על אוזניים לגמרי קשובות, שלא לומר דרוכות ומזמינות. בערך מאז ששמעתי את הדופק של בתי הבכורה באולטרסאונד הראשון כשהיתה בת שבעה שבועות, אני מתחבטת בשאלה זו בדיוק - במתח שבין האמונה שלנו בדרך אותה בחרנו לחיות את חיינו, ובין הרצון שלנו לגדל את ילדינו לחשיבה מקורית, ביקורתית ובעיקר - עצמאית. במורכבות שבלרצות, מחד, שימשיכו את הדרך בה אנו בחרנו, מתוך הבנה שזו הדרך "הנכונה", אך בו זמנית גם לרצות שיפלסו לעצמם את הדרך, מבלי לקחת את הדברים כמובנים מאליהם, מעין "כזה ראו וקדשו".

     

    אבל מה אם בעקבות הפתיחות, הפלורליזם והחשיבה העצמאית, הם באמת יגיעו למסקנה שהדרך בה חונכו אינה הנכונה? אם יחליטו לבחור בחיים אחרים מאלה שהוריהם (אנחנו) מייצגים, האם נקבל זאת באהבה? רק בהבנה? עם צביטה בלב וקורטוב של מלח? בתחושת כישלון?

     

    בעיני, שאלה זו מתמצתת בתוכה את שאלת המעשה החינוכי כולו, והיא רלבנטית לקשת רחבה ביותר של נושאים, החל מההחלטה ללמוד משהו ש"לא נראה לי" כהורה, דרך הבחירה בבן/בת זוג שאני יודעת שפשוט "לא ברמה של הילדים המדהימים שלי”, וכלה במהפכות אידאולוגיות מעין אלה שהתרחשו במשפחתו של ידידי - לחזור בתשובה, להוריד כיפה, להפוך ימני, שמאלני, הומו, סטרייט או כל מה שאנחנו לא.

     

    ברמה האינטואיטיבית, לגמרי מהבטן, אני מעריצה אנשים כמו הוריו של אותו חבר, אשר המציאות היומיומית בביתם הוכיחה כי הם אנשים פתוחים, מאפשרים ומקבלים כל אחד כמות שהוא. בעיני, על פניו, בית שבתוכו התפתחו צורות חיים שונות, מתוך בחירה אמיתית ובירור פנימי עמוק, תוך שמירה על מערכות יחסים חמות וקרובות, הוא דוגמה ומופת להורות קשובה, מאפשרת ומכילה.

     

    אך האם ארגיש כך גם אם זה יקרה בתוך הבית שלי? שאלה טובה. אולי זה הזמן לחדש את הקשרים לא עם החבר, אלא עם הוריו...

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים