גבירותי ורבותי, מהפכן

האיש שבגיל 36 ניהל אמנותית את תיאטרון הבימה, תפקיד שעזב בטריקת דלת אחרי שנה אחת בלבד, הוא אניגמה מעוררת סקרנות. "את אוהדיו אפשר לכנס בתא טלפון ציבורי ואת שונאיו באיצטדיון בלומפילד", אמרו עליו לא פעם. זה לא משנה. יזרעאלי המשיך בדרך החתחתים המבודדת והקשה בה בחר. "אני חושב שסוד הצלחתי כבמאי טמון בכך שאני תמיד חש זר בתיאטרון", אמר בעבר, "אני יודע שאני מעורר אמוציות. אני מצליח למרות שאינני הולך עם הזרם, בטוח שזה מעצבן".  

אופוזיציונר, ריאקציונר ואחד הבימאים המרתקים (צילום: מרב יודילוביץ')

זה נכון, יזרעאלי הצליח לעצבן לא מעט אנשים בדרך. שחקנים שעבדו איתו כינו אותו דיקטטור, גאון מטורף, מגלומן, לא תקשורתי, יהיר, חסר רחמים ועקשן. הוא מתייחס לשמות התואר הללו כאל מחמאה. גם המחזאי מוטי לרנר, אותו החליף יזרעאלי בתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, ייחס לחיצי התרעלה שמופנים לא אחת כלפי יזרעאלי לפרפקציוניזם הידוע שלו.

"יוסי קנאי לחופש האמנותי שלו ולא מוכן להתפשר על חזונות האמנותי", אמר. לאורך מרבית חייו המקצועיים יזרעאלי ברח ממחויבויות ארוכות טווח והעדיף את הפעילות החוץ ממסדית על חיבוק הדב של המיינסטרים. הוא נמשך תמיד לאפל ולמנוכר ונתפש כיוצר טוטאלי, בלתי ניתן לריסון, פראי ויצרי. "אני תוצר של אגדת ילדים וטרגדיה יוונית", אמר בעבר.

יוסי יזרעאלי נולד בשנת 1939, בשכונת רחביה בירושלים, והוא בנם הבכור של משה וציפורה יזרעאלי. האב, מהנדס במקצועו ואמן בנפשו, התאבד בתלייה בעקבות דיכאון שנמשך שנים. האם, נחשבה לגננת המיתולוגית של "בית הילד" ברחביה. נסיבות מותו של האב רדפו את יזרעאלי לאורך שנים והודחקו עד להתרת הרסן שהתבטא בפרסום "מהנדס העיר", ספר שיריו הראשון בשנת 2001 שדימם את הפצע.

מגיל שבע הוא כותב שירים. כילד ניסה להדחיק את האהבה הזאת, כיוון שסימנה אותו כשונה, אבל לא יכול לה. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל בקיבוץ עין גב ומאוחר יותר עבר לתל אביב. באוניברסיטה העברית בירושלים למד פילוסופיה כללית ויהודית. את עקבות לימודיו ניתן לזהות בנקל בפרשנויותיו למחזאות קלאסית

מן העולם כמו גם לקלאסיקה יהודית. אחרי שנה נסע ללמוד תיאטרון באקדמיה המלכותית בלונדון.

את ספסל הלימודים חלק עם אנתוני הופקינס. משם המשיך למחלקת הדרמה היוקרתית בבריסטול וביים בהצלחה רבה את "הכיסאות" של יוז'ין יונסקו ואת "המשרתות" של ז'אן ז'נה, שתי הפקות שסימנו אותו בבריטניה של שנות הששים כהבטחה גדולה. הוא חזר לארץ על פי המלצתה של אורנה פורת, שביקשה ממנו לביים את "עוץ לי גוץ לי" בתיאטרון הקאמרי של תל אביב.

לימודי הדוקטורט שלו, אותם עשה בארה"ב, התמקדו במחזה ה"דיבוק" ופרשנויותיו הבימתיות. הוא הגיח שוב ארצה, בעקבות פנייה של המפיק יענקלה אגמון שביקש ממנו לביים את "איש חסיד היה". ההפקה הפכה לשלאגר מטורף ואף הציגה על הבמה בניו יורק.

בשנת 1967 ביים יזרעאלי את "לילה במאי", מחזה הביכורים של אחד א.ב יהושע. בשנת 1991 הוזמן על ידי ארתור מילר לביים בברודווי את "ציד המכשפות", אלגוריה שכתב המחזאי על תקופת הסנטור מקרתי בכיכובם של מרטין שין ("אפוקליפסה עכשיו"), מקס פון סירוב ("פלה הכובש") ורוזמרי הריס.

יזרעאלי עמד גם מאחורי "מלך מרוקאי", הניסיון הראשון בישראל להפקת מחזמר מחומרים מזרחיים. על יצירותיו נכתבו עבודות מאסטר ומאמרים אינספור. מבקר התיאטרון עמנואל בר קדמא כינה אותו "יוסף בעל החלומות", לאחר שהניח גט כריתות לתיאטרון הבימה פחות משנתיים אחרי שמונה למנהלו האמנותי. גם כהונתו כמנהל האמנותי של תיאטרון החאן הירושלמי בתחילת שנות השמונים הסתיימה אחרי זמן קצר ביותר. הממסדיות ממנו והלאה, כבר אמרנו?

"תרבות הרייטינג היא מפלטו של הפחדן, מוג הלב", חוזר ואומר האיש שמסרב בתוקף לשתף פעולה עם פשרנות אינטלקטואלית או אמנותית, "בשבילי אינטלקט זה אורגיה, תאוות בשרים, חושניות עילאית". זו אולי הסיבה שהקהל ולפרקים גם הביקורת התקשו לבלוע את הגלולה המרה שיזרעאלי הציב על בימותיו. "הביקורת אינה מסתדרת עם שפת התיאטרון שלי", אמר, "אולי כיוון שסוג הבימוי שלי מזכיר את הכתיבה של ניסים

 אלוני – לא מובן עד הסוף, מסתכל, מבקש מהמתבונן למצוא מפתח, תובע פיענוח".

שנוא ואהוב, נרדף ורדוף, יזרעאלי שלבטח ישנא את ההגדרה, הוא סוג של מיתולוגיה מקומית. אחרי 30 שנות הוראה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב הוא פרש לאחרונה והותיר אחריו כמתנת פרידה את "המלך ליר", הפקה בהשתתפות בוגרי ומורי החוג לדורותיהם. יזרעאלי פרסם עד כה ששה ספרי שירה ובימים אלה רואה אור בהוצאת כתר רומן הביכורים שלו, "המשורר השביעי". ולא, גם בגיל 70 אין לו שום כוונה לעצור את המהפכה שבה התחיל לפני יותר מארבעה עשורים.

• צפו באסוציאציות נוספות עם קלוד ללוש, יורם קניוק, לוק בסון, זובין מהטה אתגר קרת, ואחרים