שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בשם ההלכה והחוק
    מערכת הגירושין בישראל, על שתי הרשויות שלה – הדין הדתי והדין האזרחי – פוגעת בנשים. למרות זאת פועלת לאחרונה המערכת האזרחית להכנסת נורמות אזרחיות לדין האישי, דווקא תוך השוואת חובות האשה לחובות הבעל, ללא השוואת הזכויות

    גירושין בישראל הם בסמכותה הבלעדית של מערכת בתי הדין הדתיים. שאר העניינים הכרוכים בגירושין נידונים בערכאות המקבילות: בתי הדין הרבניים הם הערכאה הדתית ליהודים, ובתי המשפט לענייני משפחה הם הערכאה האזרחית. בחינתו של מעמד האשה כפי שבא לידי ביטוי בגירושין בעניינים הכרוכים בהם ויותר מכך במאבק בין הערכאות, שופכת אור על מצבינו כנשים במדינה המתיימרת להיות בו בזמן יהודית וגם דמוקרטית.

     

    פגיעה בנשים בעת החלת הדין הדתי בלבד

    לפי דרישת ההלכה, יינתן כי הגט מרצונו החופשי של הבעל; בהעדר רצון חופשי, ייחשב הגט כל"גט מעוּשׂה" ובטל, והנישואין יישארו בתוקפם. כאשר ישנה עילת גירושין המוכרת על -פי ההלכה, ניתן לחייב את הבעל ואף לאכוף עליו לתת גט – עד אשר יאמר: "רוצה אני"; וגט שניתן בעקבות כפייה כדין הנו כשר.

     

    עילות הגירושין שנמנו בגמרא והובאו להלכה בשולחן ערוך, ברובן אינן רלוונטיות עוד כיום. חלקן משום שהן נוגעות למלאכות שעברו מן העולם, כמו בורסקאי (מעבד עורות) או מקמץ צואת כלבים; וחלקן משום שהעידן המודרני הביא עימו פתרון לבטל את תוקפה של העילה. לדוגמה, כבר ב-1962 פסק בית -הדין הרבני כי טענת האשה כי שבעלה אינו זן ואינו מפרנס, אינה עוד עילת גירושין, כל זמן שהיא זכאית לקצבת סעד מן המדינה. או למשל, פסק -דין שניתן לאחרונה הקובע כי טענת האשה ש"אין לבעל גבורת אנשים", כלומר, אינו ממלא את חיוביו המיניים כלפיה בשל ליקוי רפואי, לא תיחשב כעילת גירושין, אם ניתן לטפל בבעיה טיפול תרופתי.

     

    עם זאת, בית-הדין אינו מכיר בעילות בהן אנו נתקלים כיום. אלימות במשפחה אינה מוכרת כעילה, אלא אם היא כן בגדר סכנת נפשות; בגידת הבעל, היותו מהמר, נרקומן, או העובדה שהצדדים חיים בנפרד במשך תקופה ארוכה, – אינם מהווים עילה עצמאית לגירושין. כל המצבים הללו הם בגדר עילת מאיסה ("מאיס עלי"), אשר על פי רוב הפוסקים, אין די בה כדי לחייב את הבעל לגרש את אשתו.

     

    מעבר לצמצום עילות הגירושין, מעדיפים דיינים רבים לנקוט בדרך הפסיקה הבטוחה ביותר: קרי, לא להחליט. גם במקרי סרבנות ברורים, הם מפנים את הצדדים לניהול משא ומתן, כאשר ברור לכל כי משמעו הוא מיקוח על מחיר הגט.

     

    כידוע, על -פי ההלכה קשר מיני של אשה נשואה עם גבר שאינו בעלה, הוא בגדר "גילוי עריות", וילדים שייוולדו מקשר כזה ייחשבו ל"ממזרים". ממזרים אינם רשאים – הם וצאצאיהם – להינשא ליהודים כשרים. מתוקף הלכה זו, ובהתחשב בפרק הזמן המוגבל שבו מסוגלות הנשים ללדת, מתן הכוח שבידי הבעלים שלא לשחרר את נשותיהם מברית הנישואין הינו הרה-אסון לאשה.

     

    דיין המרגיש עצמו מנותק מרוב רובו של הציבור שמופיע בפניו, לא יכול לחוש את סבל האשה העגונה העומדת מולו, ומי שעיקר דאגתו הוא לשמירה על הקיים, תוך פזילה למובילי הקו ההלכתי המחמיר ביותר, לא ינסה להרחיב את כתפיו ולפתוח את אופקיו לשם מציאת פתרונות הלכתיים למקרי סרבנות גט ועגינוּת. יתרה מזו, רוב רובם של פסקי הדין הרבניים, נעדרים גינוי מוסרי של תופעות פסולות כמו אלימות במשפחה, ניאוף הבעל, הימורים, שיכרות או התמכרות לסמים ויש בכך משום העברת מסר סלחני בכל הנוגע לתופעות אלו.

     

    ברב-שיח על מקומו של המימסד הדתי בעולם המודרני שהתקיים לפני כשלוש שנים במכון ואן-ליר בירושלים, אמר במפורש הרב שרמן, דיין בבית- הדין הגדול, כי "התפקיד המרכזי (שלנו הוא) לשמור על היחידה השלמה הממשיכה את יחידת עם ישראל ההיסטורית, בלי חשש... שליחותינו בראש ובראשונה ליצור אותה חומה של עם ישראל הנצחי". מאחר שבכוחם של פסקי דין לעצב את פני החברה, הרי שכל עוד הדיינים בבתי הדין הרבניים רואים עצמם בתפקיד "שומרי הגחלת" של ההלכה, ולא כמורי דרך וכמובילים הלכתיים, וכל עוד הם תופשים את מערכת בתי הדין כמעניקה שירותי דת ולא כחלק ממערכת המשפט הממלכתית של מדינת ישראל, יוסיפו הנשים לשלם מחיר כבד בהליכי הגירושין. 

     

    פגיעה בנשים בעת החלת הדין האזרחי בלבד

    בצל תביעת הגירושין, נידונות גם תביעות רבות, הכרוכות ןבהם. לדוגמה, על פי דין הן בית הדין הרבני והן בית המשפט לעניייני משפחה מחויבים לדון בענייני הרכוש על-פי הדין האזרחי.

     

    על בני -זוג שנישאו לפני ינואר 1974 חלה "חזקת השיתוף". חזקה קובעת שכל רכוש שנצבר במאמץ משותף במהלך הנישואין – שייך בכל עת לשני בני -הזוג, ואין כל חשיבות לכך על שם מי רשום הנכס. הבעיה שנוצרה היא שלנכס הרשום על שם אחד הבעלים יש בפועל שני בעלים, ופלוני המבקש לקנות נכסו אינו יודע אם המוכר נשוי ואם על פי חוק הנכס הנו רכוש משותף. הוא עלול למצוא את עצמו במצב שבו אף על פי שקנה את הנכס מבעליו הרשום, לא קיבל את הסכמת כל הבעלים.

     

    לכן תוקן החוק, ונקבע כי על כל זוג שנישא לאחר מינואר 1974 יחול הסדר של "איזון משאבים", הקובע כי במועד פקיעת הנישואין או בשל פטירת אחד הצדדים, יאוזן הרכוש שנצבר במהלך הנישואין בין הצדדים, כך ששניהם ייצאו מהנישואין במצב שוויוני.

     

    הרעיון הועתק משיטת המשפט הגרמנית, מבלי להביא בחשבון את הדין הדתי החל בישראל. התיקון הוביל לכך שמאחר שהדין הדתי בישראל מאפשר לבעל לשלוט במועד הגט, משום הדרישה להסכמתו, התיקון בחוק כעת העביר לידי הבעל גם את השליטה במועד חלוקת הרכוש המשותף.

     

    בקרב הזוגות שנהוג אצלם הסדר רכושי מסורתי, עיקר הרכוש כגון הדירה או הרכב רשום על פי רוב על שם הבעל. גם בקרב זוגות המנהלים הסדר רכושי מודרני, זכויות הפנסיה, קופות הגמל והחסכונות, רשומים בדרך-כלל על שמו, כי הוא בדרך כלל המפרנס העיקרי.

     

    בעת מתן הגט, ייאלץ הבעל כדי לערוך "איזון משאבים" בינו לבין אשתו לשעבר, להעביר לידי גרושתו כספים מתוך מה שנתפש בעיניו כרכושו. כלומר, הבעל מחזיק בידיו הן את המפתחות לחופש של האשה והן את רכושה, ולא אחת מציב כתנאי למתן הגט כי האשה תוותר על חלקה בזכויות העתידיות, דוגמת זכויות הפנסיה, חלקה בקופות הגמל וכו'. החוק מכשיר את הקרקע לסחיטה כספית תמורת מתן הגט.

     

    קביעת הדין האזרחי ביחס להסדר רכושי של בני-זוג, התולָה את חלוקת הרכוש במועד מתן הגט, גורמת לכך שאשה המבקשת להתגרש עשויה להיוותר לא רק מסורבת גט, אלא אף ללא חלקה ברכוש המשותף, וללא מקורות מימון עצמאיים לה ולילדים, הנשארים על -פי רוב עימה. שוב נמצא שהנשים הן שוב הנפגעות, הפעם בשל החלת הדין האזרחי והתעלמות מן הדין הדתי.

     

    בעת הדיון בבקשת ערעור אזרחי בעניין יעקובי נגד יעקובי, ניסה בית-המשפט העליון להתמודד עם הבעייתיות בחוק, אך לא פסק -הדין זה לא הוליד הלכה ברורה. הצעה לתיקון החוק, שלפיה ייעשה כך שמועד איזון המשאבים יעשה במועד קבוע ולא יהיה נתון לגחמותיו של בעל האמצעים, נוסחה על בידי קואליציית "'עיקר"', שהיא ארגון -גג בו שחברים בו 25 ארגונים מכל הזרמים הדתיים, הפועלים למען מסורבות גט ועגונות. והוגשה גם בכנסת הנוכחית. התנגדות להצעות לתיקון החוק קודמות שהוגשו בעבר וגם לכנסת הנוכחית, באה דווקא מצִדם של חברי הכנסת מטעם המפלגות הדתיות.

     

    בסקירתי, ביקשתי להראות כיצד לוקות הנשים בהליכיהגירושין פעמיים, פעם בשל החלתו של הדין הדתי הנוקשה, ופעם בשל החלתו של החוק האזרחי, תוך התעלמות מן הדין הדתי. עתה אבקש לצעוד צעד נוסף ולטעון, כי הנשים נפגעות בשלישית בשל המאבק האידיאולוגי, אותה מנהלת כל אחת מהערכאות כנגד הערכאה האחרת, למען הנחלת ערכיה, ללא שימת לב לכלל תהליך הגירושין.

     

    המאבק האידיאולוגי של בית- המשפט

    כפי שציינתי, מערכת הגירושין בישראל על שתי הרשויות שלה – הדין הדתי והדין האזרחי – פוגעת בנשים. על אף זאת, עושה לאחרונה המערכת האזרחית למען הכנסתן של נורמות אזרחיות לדין האישי – דווקא בדרך של השוואת חובות האשה לחובות הבעל, ללא השוואת הזכויות.

     

    על -פי החוק והפסיקה, בעת פסיקת מזונות ילדים הן בבית המשפט והן בבית הדין, יש להחיל את הדין האישי-הדתי, המחייב על פי ההלכה את האב בחובה אבסולוטית לזון את ילדיו שהם ה"קטינים", ואת שני ההורים לזון "מדין צדקה" את ילדיהם, כלומר: כל אחד לפי יכולתו.

     

    לאחרונה עולים קולות בבית המשפט לענייני משפחה וניתנים פסקי דין המבקשים להחיל על האם חובות אשר אינן מוכרות כלל בדין הדתי, תחת הכותרת של "עקרון השיוויון ומניעת אפליה בין המינים".

     

    כך גם בעניין המשמורת על הילדים. בעקבות ההלכה היהודית קבע החוק חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה טובתו של ילד עד גיל שש דורשת למסור את המשמורת עליו לידי אימו. לאחרונה מתערערת התפישה הזו.

     

    במארס 2005 הוקמה ה"וועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין," בראשותו של פרופ' דן שניט. בכתב המינוי של הוועדה צוין כי "במסגרת זו, תבחן הוועדה ותיתן המלצותיה בדבר הצורך בשינויה של 'חזקת הגיל הרך' הקבועה בסעיף 25 לחוק האמור והאפשרות לעיגונם בחקיקה של הסדרים שונים לחלוקה ולשיתוף באחריות ההורית בגירושין".

     

    כבר כיום אב הרוצה לקבל חזקה על ילדיו בגיל צעיר כל-כך, יכול לפנות לביטול החזקה ולפנות לבית-המשפט בבקשה להעביר את החזקה לידיו. קביעה גורפת, המבטלת את חוק 'חזקת הגיל הרך', תבשר על פתיחתה של חזית נוספת בכל הליך של גירושין.

     

    אף שעקרון השיוויון מהווה חלק מהותי ממערכת המשפט בישראל, נראה שהחלתו באורח חד צדדי בדרך של השוואת החובות ללא השוואת הזכויות, וכאשר נעשה דברו בְצֵל מערכת חד צדדית מעיקרה, נראה שיש בו כדי להביא להנצחתו של האי -השיוויון יותר מאשר לתיקונו.

     

    המאבק האידיאולוגי של בית- הדין

    בית הדין הרבני רואה בבתי המשפט לענייני משפחה "ערכאות" שעל פי ההלכה אסור להתדיין בפניהן – ופסיקותיהן הניתנות בניגוד להלכה דינן כדין גֶזל.

     

    נשים המצויות בהליכי גירושין מעדיפות על פי רוב לפנות בתביעות הכרוכות בגירושין לבית המשפט, שכן הוא נוהג לפסוק דמי מזונות גבוהים יותר כמו כן, משמורת על הילדים נקבעת בבית המשפט באופן עקבי על פי המלצתה של פקידת הסעד, בעוד בבית -הדין הרבני ייתכנו גם שיקולים אחרים; חלוקת הרכוש המשותף תיעשה בבית המשפט שווה בשווה ותחול גם על זכויות עתידיות שנצברו, ואילו בבית -הדין עלולה האשה להפסיד רכוש רק בשל רצונה בגירושין, ועל פי רוב אין בפסיקת בית הדין כל התייחסות לזכויות עתידיות.

     

    נטייתן של הנשים לפנות לבית המשפט גורמת לדיינים לראות בו גורם המתייצב לצד האשה, ועל כן, מעמידים הדיינים את עצמם לצד הגבר "ה"נגזל", ערכאה מול ערכאה, ולאחרונה מחריף המאבק בין השתיים.

     

    "עביד איניש דינא לנפשיה"

    במקרה שהובא בפני בית -הדין הרבני האזורי ברחובות תבעו שני הצדדים גירושין; הבעל כרך את תביעתו לרכוש. האשה טענה כי בעלה נהג באלימות קשה כלפיהבמהלך כל שנות הנישואין. מנגד, טען הבעל כי בעת שנישאו, לא היה ביכולתה של האשה לקיים יחסי אישות, ולמרות הניתוח שעברה במהלך הנישואין היא עדיין היא אינה ראויה לביאה.

     

    מטענתו של הבעל משתמע כי יש לראות את נישואיהם כ"מקח טעות", ולכן אף אם נרשם הרכוש על שם שניהם, הרי שהדבר נעשה מכוח מתנה, והוא זכאי להחזר מתנות. חצי שנה לאחר הגשת התביעות קבע בית הדין כי יש לראות את הצדדים כמורדים זה על זה, וחייבָם להתגרש. הבעל עמד בסירובו לתת גט גם לאחר שנה, כל זמן שלא הסתיימו הדיונים בענייני הרכוש, בטענה כי לאחר קבלת הגט תפנה האשה לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שידון בענייני רכוש אלה.

     

    כשהאשה ביקשה להטיל על הבעל סנקציות לצורך מתן גט, פסק בית -הדין הרבני כי יישלל רשיון הנהיגה שלו. כדי להקל את הגזירה, עיכב בית הדין את מימוש ההחלטה בחודש ימים, זאת כדי לאפשר לבעל לשכור דירה בקרבת מקום עבודתו! שנה וחצי חלפו והבעל עמד בסירובו, ואף העלה טענה חדשה: אם לא תתקבל טענתו ל"מקח טעות", מבקש הוא לשוב להשכנתו של "שלום בית". בקשותיה של האשה מלבית -הדין, להטיל על הבעל סנקציות נוספות, לא נענו. על כן היא פנתה בתביעת מזונות מדין "מעוכבת", לבית -המשפט לענייני משפחה. מיד עם קבלת התביעה פנה הבעל לבית הדין הרבני וביקש עיכוב הליכי חיוב הגט לסנקציות שנתן בית -הדין, וזאת בשל פניית האשה לבית המשפט.

     

    בשנת 2000 נענה בית הדין לבקשת הבעל, ופסק כי מי שחויב בגט ונדרש לשלם תשלום שאינו חייב בו, יכול לעכב את מתן הגט מדין "עביד איניש דינא לנפשיה" ( שפירושו: "עושה האדם דין לעצמו"). ואז פסק בית -הדין כי "העובדה שבחרו האשה ובאי כוחה להגיש התביעה לבית המשפט היא בפני עצמה נותנת לבעל את הזכות של 'עביד איניש דינא לנפשיה"'. פסק הדין ממשיך וקובע: "ורשאי הבעל ובית הדין לעכב מתן הגט שנדרש ממנו על פי דין תורה כל זמן שבאים להוציא ממונו שלא על פי דין תורה. בית -הדין לא היה נותן פסק דין לחייב גט, אילו ידע שייעשה שימוש בפסק דין זה על מנת לתבוע מזונות מעוכבת בערכאה אחרת ולהוציא על -ידי כך עניין חיוב הגט והסנקציות לביצוע מידי בית הדין". 

     

    במקרה זה אפשר לראות כיצד מייצב בית הדין את סכסוך הגירושין כסכסוך בין ערכאות. לצד האשה ניצבת ערכאת בית המשפט לענייני משפחה, לצד הבעל – מערכת בית הדין הרבני, שתגן עליו גם כדי לאפשר לו עשיית דין עצמי, בניגוד לחוק.

     

    הבעל יכול להתנות תנאים למתן הגט

    במקרה שבו תבעה אישה גירושין בעילות של אלימות ובגידה, הסכים הבעל לגרשה בתנאי שמזונות הילדים שפסק בית המשפט יצומצמו, והסכום שייקבע לא יעלה לעולם. האשה ביקשה מבית -הדין האזורי לדון בעילות לחייב את בעלה בגט; בית -הדין סירב לדון בבקשתה, וקבע כי שהבעל הצהיר שהוא מוכן לתת גט, ולכן אין מקום לדון בחיובו בגט. האשה ערערה על החלטתם זו לבית -הדין הגדול.

     

    באוגוסט 2004 קבע בית -הדין הגדול כי לבעל יש זכות להתנות תנאים, וכי "אמנם כיום אין נוהגים לסדר גט בתנאי, אולם לא פקעה זכותו של הבעל להתנות תנאי, ולכן כיוון שזכותו המקורית היא להתנות תנאי והוא מציב זאת כדרישה מקדמית לגט, יש לדרישה תוקף מכוח זכותו להתנות זאת בגט". (פסק הדין במלואו פורסם ב"הדין והדיין", גיליון 7, עמ' 6, פס"ד 5.).

     

    ולעניין טענת בא כוחה של האשה כי בית הדין מתערב בפסיקתה ובסמכותה של ערכאה אחרת, משיב בית הדין כי אין הוא דן בשאלת המזונות אלא בזכותו של הבעל להתנות תנאים למתן הגט. "הזכות להתנות תנאים איננה רק בתחום הממון אלא גם בתחום ההתנהגות, כגון: שלא תאכל מאכלים מסוימים או שלא תלבש בגדים מסוימים... לפי הגדרה הנ"ל, אין הבדל בין אם פסיקת המזונות היתה בבית המשפט למשפחה או בבית הדין הרבני... אם נראה לבית הדין שהוא סכום שאפשר לעמוד בו (אפילו אם זה בדוחק), הרי שהוא יכול להתנות זאת בגט גם אם הוא מחויב או דינו לתת גט בכפייה".

     

    בית -הדין אף מוסיף: "כל זה כתבנו בנוסף לטעם של עביד איניש דינא לנפשיה וכל טעם עומד בפני עצמו" (שם).

    ובמקרה זה, כספי מזונות הילדים, "שהאשה מקבלת מדין אפוטרופוס על הילדים שאין עליה חובה להיות אפוטרופוס, אין בהפחתתם הפחתה מכתובה או מנכסי מְלוֹג (הנכסים שהאישה מביאה עימה לנישואין) שלה או מנכסי צאן ברזל". והבעל יכול להתנות כל תנאי, ובלבד שלא יפגע בכְתוּבָּתהּ –, קרי, עיקר כתובה אשר נראה להלן שווייה 25 דולר, וכן נכסים שהכניסה עימה קודם לנישואין" (שם).

     

    על פסק הדין הוגש ערעור לבג"ץ, שטרם הוכרע. בעקבותיו הערעור, פרסם בית הדין מסמך בפברואר 2005: "השלמת נימוקים והגדרות" , ובו נאמר: "דיני התנאים כולם, כולל זכות התנאים של מי שחויב בגט או ניתן נגדו פסק דין לכפייה, אינם זכות משפטית אלא חלק מדיני גיטין". כלומר, בשפה משפטית, זוהי הצהרה על סמכותו הבלעדית של בית -הדין. עוד נאמר כי "רק בית -הדין הדן במקרה לגופו יכול לקבוע בכל מקרה לפי הכרת האנשים, אם התנאי הוא בר -קיום" (פסה"ד במלואו פורסם ב"הדין והדיין", גיליון 9, עמ' 6-77-6, פס"ד 4).

     

    פיצוי לבעל סרבן גט

    במקרה אחר בו טענה האשה לאלימות קשה, התנהלו הליכי הגירושין לאורך שש שנים, עד אשר ניאות הבעל לגרש את האשה בהתאם להסכם הבא: לאחר סידור הגט יחליט בית- הדין על סמך החומר שבתיק, האם מגיעה לבעל תמורה או פיצוי תמורת בעבור הגט וכמה גובהה, והבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האשה על נזקים, עוגמת נפש, הוצאות ושאר תביעות כספיות במשך שנה לאחר סידור הגט, ובית הדין יפסוק בתביעות הבעל. כמו כן, עם סידור הגט מוותרת האשה על כתוּבָּתה. (פסק הדין במלואו פורסם ב"הדין והדיין", גיליון 4, עמ' 8, פס"ד 8.).

     

    כחודשיים לאחר מתן הגט פנה הבעל לבית -הדין בבקשה למימוש ההסכם. במארס 2005 פסק בית הדין הגדול כי לבעל מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר, בניגוד לעמדה שהביע במהלך השנים, וחייב את האשה לשלם לו 60,000 שקל, וכן לבטל את התביעה שהגישה נגדו, בטענה שהוציא 40,000 שקל מחשבון בנק מעוקל. האשה ערערה לבית הדין הגדול, ושם נפסק כי : "...מבחינה משפטית -הלכתית היתה לבעל זכות להמשיך להיות נשוי. הבעל הסכים לוותר על זכות זו תמורת זכות לתבוע פיצוי. על כך סוכם שהדיון על הפיצוי יהיה לאחר הגט, והבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על הקניין שנעשה לפני מתן הגט". לעניין טענת האשה כי ויתרה על כתובתה ולכן היא לוקה פעמיים, נפסק כי אשה זו אינה זכאית כלל לתוספת כתובה, "ועיקר הכתובה ללא התוספת ערכו שווה ל-120 גרם כסף טהור, שהוא כ-25 דולר". (פסה"ד במלואו פורסם ב"הדין והדיין", גיליון 11, עמ' 11, פס"ד 10.).

     

    נראה כי בכך ביקש בית -הדין להשיב מלחמה למגמת בית -המשפט, שקבע כי סרבנות גט הנָּה עילה לתביעה נזיקית.

     

    ביטולי גט

    הנשים המוותרות בבית הדין על זכויותיהן ועל זכויות ילדיהן לצורך קבלת הגט, מגישות אחר-כך תביעה לבית המשפט שיקצוב להן מזונות ילדים וכדומה. כחלק מהמאבק נגד העברת הדיון לבית המשפט החל בית הדין לנקוט באמצעי חדש, שד"ר רות הלפרין-קדרי כינתה אותו בשם "נשק יום -הדין": ביטולי גט!. בהתאם להיגיון שעל פיו קובע בית-הדין כי לבעל יש זכות להתנות תנאים למתן גט, וגט שניתן על סמך הסכמת האשה לתנאים אלו הרי הוא גט בתנאי, כך בעת שחוזרת בה האשה מן ההסכם – התנאי בטל ועימו מתבטל גם הגט!.

     

    מעמד האשה יינצל רק אם תשכיל מדינת ישראל, בראש ובראשונה למנות דיינים ראוייים, כלומר, דיינים בעלי השקפת עולם רחבה, היושבים בתוך עמם, מעורים בחיי החברה, בעלי השכלה משפטית וכללית, ומזג שיפוטי, הנרתמים למציאת פתרונות למסורבות גט ועגונות, ומכירים בקיומה של מערכת משפטית מקבילה, שיש לכבד את פסיקותיה. כמו כן, ראוי לדאוג לכך שהדיינים המכהנים והמועמדים לדיינוּת, יכירו את הדין האזרחי.

     

    בהעדר יכולת לשנות את ההרכב הדיינים בבתי הדין, ואת דרכי הפסיקה שם, יש לשקול את הקמתם של בתי דין חלופיים, שיפסקו על -פי ההלכה, ולתת בידיהם את הסמכות מכוח החוק.

     

    אם בית הדין הרבני הממלכתי רואה עצמו היום כבית -דין פרטי, שאינו חלק ממדינת ישראל, יש להתייחס אליו בהתאם, ולבנות מערכת חלופית המחוייבת למדינה, לחוקיה ולערכיה.

     

    עד אז יש לפעול למניעת הסחר בזכויות כתנאי למתן הגט. מדובר הן בזכויות הילדים והן בזכויות ברכוש. יש למנוע מההורים להתנות על זכויות ילדיהם בעת הדיון על מתן הגט; ויש לקבוע מועד לחלוקת הרכוש על פי קריטריונים קבועים ולא בלפי רצון הבעל; ולהקפיד על להפרדה בין מועד חלוקת הרכוש למועד מתן הגט. 

     

    כמו כן, נראה כי יש לקבוע: "היפרד נא מעלי לשלום" ולחלק את הסמכויות בין הערכאות בלעדית, מבלי להותיר נושאים שיהיו נתונים לשתיים בעת ובעונה אחת.

      

    עו"ד בת שבע שרמן-שני היא מנהלת "'יד לאשה"', ממוסדות אור-תורה סטון, המייצגת נשים מסורבות גט ועגונות באמצעות טוענות רבניות. המאמר התפרסם במגזין ארץ אחרת, גיליון 38.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים צח
    בית דין רבני
    צילום: חיים צח
    המאמר פורסם במגזין ארץ אחרת
    מומלצים